'מדובר, בסוף, במעבר דירה', רטן רענן שקד, עיתונאי בכיר בידיעות אחרונות, ארבעה חודשים לפני הגירוש מגוש קטיף, 'משהו שכולנו עשינו מתישהו'. אם כבר מישהו ראוי לחמלה, אלו אינם התושבים העקורים. 'עברתי דירה בוודאי יותר מעשר פעמים…', סיפר העיתונאי, 'מעולם לא קיבלתי פיצוי מאיש, לא אמפטיה, ולא חמלה'. (ו' אייר, תשס"ה).

"הם יכולים להסתובב כמו פרופלורים", פסק ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין ביחס למתיישבים מרמת הגולן שזעקו על אובדן ביתם. "הם לא מזיזים לי", אמר עלינו רבין כשיצאנו לרחובות בימי אוסלו, והבהיר כי "לי אכפת מ98% מהעם" (ואגב כך הוציא אותנו מחוץ למחנה).

בכל הזדמנות שהייתה, הקפיד מחנה השמאל, האמון על הומניזם ורדיפת שלום, לגלות אטימות ואדישות כלפי מצוקת אנשי הימין. השתקה והתעלמות הייתה מנת חלקנו מאז ומעולם. אין למחנה השמאל שום זכות מוסרית לבקש הקשבה ודיאלוג. מהבחינה הזאת קשה לבוא בטענות מוסריות על אמירות בסגנון השר דוד אמסלם: "מהפכה עד הסוף, על אפכם. המפגינים – עם רולקסים ומרצדסים".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ההפגנה מול בכנסת

אבל האם זה רלוונטי? האם אנחנו נמצאים במשחק כדורגל? האם המשימה שלנו היא להחזיר לקבוצה השנייה על כל שעשתה לנו? האם זה יוסיף טוב לעולם אם ניקום וניטור על מה שעשו לנו? האם המדינה הזאת יכולה להתקיים כשהיא משוסעת לשני מחנות שעסוקים במריטת נוצות הדדית ואין סופית?

אנחנו משפחה אחת. איננו צריכים לסגת מערכינו ולו כמלא הנימה, אבל לצד זאת עלינו להקשיב למצוקה של אחינו מהשמאל. הם במצוקה גדולה ואמיתית. הם משוכנעים שהמדינה שבה גדלו ובה גידלו את ילדיהם נמחקת. הם בטוחים (שלא בצדק) שאנחנו בדרך להפוך לדיקטטורה. המצוקה שלהם אמיתית וכנה, גם אם פוליטיקאים רבים משתמשים בה לטובתם.

אסור, גם אם זה מאוד מפתה, לאטום את אוזננו לנוכח זעקת אחינו היקרים. אנחנו משפחה אחת. משפחה שרוצה לשרוד בתוך יער מלא זאבים, לא יכולה להתנהל בנקמנות וחשבונאות. אהבת ישראל אינה רק סיסמא, אהבת ישראל היא מחויבות כלפי אחינו כולם, גם כלפי אלו שלא שמעו את זעקתנו.