זה לקח פחות מחודש אבל ממשלת החלומות של המחנה הלאומי, שמגובה על ידי קואליציית "ימין על מלא", מתעוררת משיכרון הכוח והאופוריה של החזרה לשלטון.

בראייה לאחור זה כמעט היה מתבקש – במשך שנה וחצי חברי כנסת של האופוזיציה דאז היו משוחררים מכל אחריות ויכלו לצייץ מה שרצו, לדרוש כפי רצונם ולהגיד בפומבי כל דבר, מבלי שיצטרכו להראות קבלות.

בימי ממשלת בנט ולפיד "טרור היחידים" היכה ברחבי הארץ, הירי זלג מרצועת עזה ליישובי העוטף, יוקר המחייה הלך והחמיר, וגם בנושאי משילות – הפקרת תושבי הנגב והגליל המשיכה כפי שהייתה תמיד.

כעת כמעט מביך לעבור על הארכיון של חברי הליכוד, ציונות דתית ועוצמה יהודית, שכמעט נדמה שהביטוי "מה שרואים מכאן – לא רואים משם" נכתב למצב הפוליטי הנוכחי.

רשימת הציונות הדתית (צילום: בנצי רובין)

הנחיתה הקשה ביותר לקרקע המציאות מגיעה במישור הביטחוני-מדיני, בטח אחרי שבוע שכלל טבח רצחני בירושלים, סדרת פיגועים ביו"ש ואזעקות 'צבע אדום' ברחבי הדרום.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

תיעוד הפיגוע מעיר דוד (מצלמת אבטחה, שימוש לפי סעיף 27א')

לפופוליזם אין אחיזה במציאות

מתברר שגם עם סמוטריץ' ובן גביר בקבינט – אין פתרון קסם, המשוואה נותרה אותו דבר. כל הבטחות הבחירות הבומבסטיות התאדו, ומכלול השיקולים האסטרטגיים גוברים על הפופוליזם של חלק משרי הימין.

לא משנה כמה שרי עוצמה יהודית וציונות דתית יכעסו, בסופו של יום הם נאלצים להתיישר לכל החלטה שנתניהו קובע והם אלו שצריכים להיות גמישים כמו מתעמלת אומנותית.

צילום: פלאש 90

ויותר מכך, העובדה שממשלת נתניהו מאפשרת פינוי מאחזים בלתי חוקיים של יהודים אבל ממשיכה להכשיר את הכפר הבדואי חאן אל-אחמר היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר.

כמה דיו נשפך על הנייר וכמה מלל נזרק לאוויר לגבי הכפר הלא חוקי ליד מישור אדומים, שהפך במרוצת השנים לנייר לקמוס של המחנה הלאומי ופעם אחר פעם, בדיוק כמו תושבי המאחז, גם האכזבה לא זזה לשום מקום.

מפאת קוצר היריעה (וקצת מכבודם של הפוליטיקאים) לא נצטט פה את שלל ההבטחות לגבי חאן אל-אחמר או מה התגובה הרצויה לכל ירי טילים מעזה, אבל בדיקת גוגל פשוטה וקצרה תחשוף את אלפי המילים שהובטחו וכעת מוצאות את דרכן לפח האשפה של ההיסטוריה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

סמוטריץ' באולפן סרוגים בחאן אל אחמר, לפני בחירות 2021

כאשר ברקע נשמעים קולות מתוך הליכוד שמודים שהרפורמה המשפטית המקורית תעבור קיצוץ ותעבור בסוף בצורה מרוסנת יותר, ואחרי סיבוב הפרסה של שר התקשורת שלמה קרעי בעניין סגירת תאגיד השידור, כבר ברור שבקואליציה מתחילה לחלחל ההבנה שהפער בין הרצון למימוש יילך ויתרחב.

הבעיה היא כפולה: גם חוסר יכולת לממש את הבטחות הבחירות וגם קיבוע התודעה שלפוליטיקאים בימין אין בהכרח פתרונות טובים יותר לבעיות שעל סדר היום, לעומת השמאל.

אם הטרור מכה ברחובות ישראל והחלטות הקבינט דומות, מה המשמעות של ממשלה לאומית? אם (שוב) הדרג המדיני דוחה את פינוי חאן אל-אחמר "מסיבות בינלאומיות", האם בכלל יש ההבדל בין לפיד לנתניהו?

חאן אל אחמר, צילום: יונתן זינדל

המחיר הציבורי עשוי להיות קשה

מערכת הבחירות האחרונה העלתה את רף הציפיות של מצביעי הימין לשיא חדש, והעובדה שישנה ממשלת ימין "נקייה" מונעת את השימוש בתירוצים הרגילים של ראש הממשלה נתניהו ושאר שריו.

כאשר ברקע כבר נשמעת ביקורת בתוך הקואליציה אבל גם בקרב התומכים ברחוב, בכירי הממשלה והקואליציה מתעוררים לעובדה הכואבת, שייתכן והם לעולם לא יוכלו לממש חלק ניכר מהתוכניות שלהם, והמחיר הציבורי שהם ישלמו עלול להיות מר.

ישיבת הממשלה (צילום: חיים צח\לע"מ)

אולי עוד מוקדם לשפוט, ומאחורי הקלעים נעשים מאמצים לשינויים במדיניות הלאומית.

בכל אופן, סטירת הלחי שהקואליציה הכי ימנית בהיסטוריה חווה היא אירוע חשוב, ואולי ילמד אותה להבא לא להבטיח מה שלא ניתן לקיים, וגם ילמד את הציבור לא ללכת שבי אחרי סיסמאות ריקות.

ויותר מכך, החודש האחרון מוכיח שנתניהו הוא אכן ראש המחנה הלאומי לטוב ולרע, ורק על פיו יישק דבר.