שאלה

קבוצה ישראלית ניצחה באליפות אירופה בכדורסל. האם עצם הזכייה מביא כבוד למדינת ישראל? האם יש בכך משום קידוש השם?

תשובה

לצערנו, זהו הבל. לספורט אליטיסטי תחרותי אין ערך. לספורט אישי למען חיזוק הגוף יש ערך מסוים כדברי הרמב"ם שבריאות הגוף היא מדרכי עבודת ד', שכן לאדם חלש וחולה קשה לעבוד את בוראו (הלכות דעות ד א), וכן יש לפעמים צורך להינפש ולהתאוורר (עיין שמונה פרקים ה); אך אין ערך בכך שקבוצה קטנה של אנשים משחקת בכדור בעוד מאה-אלף אנשים צופים בהם.

תופעה זו מתקרבת להגדרה ההלכתית של "מושב לצים" (עבודה זרה יח ב), כלומר, ארגון פעילות חסרת-ערך ותוכן. ודאי שאיננו מלאכי השרת ולפעמים מזדמן לנו לעסוק בדבר ריק מתוכן; אבל ארגון פעילות ריקנית בהיקף רחב ובשיטתיות, זה נקרא "מושב לצים". כבר מימי חז"ל היו אולימפיאדות של יוונים או של רומאים. חז"ל לא גילו התלהבות להשתתף בהם, ויתרה מזאת, כתבו: "כל ההולך לאיצטדינין [איצטדיון] ולכרקום [קרקס] וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ולוליון בלורין וסלגורין הרי זה 'מושב לצים'" (עבודה זרה שם).

יש גם בעיות נלוות כגון חילול שבת רבתי, רחמנא לצלן, שכרוך באופן כללי באותה מערכת של ספורט תחרותי וכן אלימות נלווית באופן כרוני במגרש, על-ידי הסתת אוהדי הקבוצות. אין זה דבר חריג אלא מקובל – השמצות ואינטריגות – וזה רחוק מאוד מן הרוח הספורטיבית האמיתית.

אם אדם עוסק מעט בספורט עם חבריו, לפעמים מנצח ולפעמים מפסיד, ומקבל זאת ברוח טובה – מה טוב. מעשה ובתחרות ריצה, אחד האצים נפל ונפצע. חברו עצר לידו וטיפל בו, ובגלל עיכוב זה, הפסיד בתחרות. זו רוח ספורטיבית אמיתית! מעשה נוסף באצן שהגיע ראשון והתחיל לרקוד משמחה. פתאום הודיע הרמקול שחברו הגיע ראשון והוא אחריו בעשירית שנייה. כמובן, כאשר שמע את ההודעה ברמקול, התאכזב לרגע, אך לא הפסיק לרקוד, אלא המשיך ריקודו מסביב לחברו. זו רוח ספורטיבית אמיתית!

לפעמים בספורט התחרותי הכבד, מאבדים את הרוח הספורטיבית. הניצחון נהפך לעיקר ולוקחים ללב באופן חולני כל תבוסה. עצם הספורט הופך למשני והניצחון הופך לעיקר. זה חילול השם שעם חכם ונבון עוסק בהבלים כאלה ובהרחבה. יש לחולל תמורה ולהמיר את הספורט האליטיסטי בספורט אישי ועממי. לצערנו, אנשים אינם עוסקים די בפעילות גופנית ואין זה בריא.

כמובן, ההתלהבות הלאומית מהניצחון היא דבר מלבב, מעצם היותה לאומית, אך גם אותה יש להמיר בנושאים בעלי ערך עצמי – התלהבות מחסד או מתגלית מדעית המועילה לאנושות, וכמובן מקיום המדינה והצבא, במקום התלהבות מדבר חסר-ערך ואפילו עם ערך שלילי במקצת. הגדר של קידוש השם הוא דבר טוב במידה גדולה מאוד. יש דברים טובים רגילים אך אינם דווקא קידוש השם. דבר טוב היוצא מגדר הרגיל הוא קידוש השם. אך קודם חייב להיות טוב. האם יש במשחקי כדור מצווה, חסד, אור, קדושה, טהרה?! במסירות נפש למען ד', התורה והארץ יש משום קידוש השם.

אם אנו מנצחים מדינה זרה במוסריותנו, זהו קידוש השם. אם באים נגדנו במלחמה לאבד להרוג ולהשמיד אנשים נשים וטף, ואנו מקיימים את המצווה הגדולה להציל את העם והארץ ומכים בהם – זה קידוש השם. אבל אנשים מבוגרים הרצים אחר כדור, איפה כאן קידוש השם? מובן מאליו שילדים קטנים זקוקים למשחק ויש לו תפקיד בבניין אישיותם, אבל אנשים מבוגרים?! נכון שיש אנשים מבוגרים שענייני ספורט הם כל חייהם ורוח אפם, לא נכה על קודקודם כדי שיעסקו בדברים טובים ומועילים, אך לא בזה תפארתנו. תפארתנו באדם שעשה חסד, בחייל אמיץ שלחם, באדם שספג עלבון ושתק וכן הלאה. נזכה להרבות קידוש השם שכזה.