בקושי חלף חודש מאז השבעת ממשלת נתניהו השישית וקצב האירועים ממשיך לטלטל את החברה הישראלית, כאשר במוקד סוגיית הרפורמה המשפטית שמבקשת לשנות את האיזון בין הכנסת והממשלה אל מול בית המשפט העליון, וכעומק הרפורמה, כך עומק ההתנגדות.

מה שהחל במחאות נקודתיות, מתרחב להפגנות עם עשרות אלפי בני אדם ברחבי הארץ, וממשיך למעגלי השפעה משמעותיים כמו בכירים במערכת המשפט ובעולם הכלכלה.

המחאה בשבת הקודמת בתל אביב (צילום: חיים גולדברג)

נכון, חלק ניכר ממתנגדי הרפורמה מזוהים באופן ברור בתור מתנגדים לממשלה באופן כללי, ביניהם דמויות שנצפו במחאות בלפור לפני שנתיים. מבחינתם כל צעד שקשור לנתניהו וכל יוזמה טובה שנועדה לתקן בעיה אמיתית – תתקל בביקורת רק מעצם הקשר שלה למחנה הימין.

השאלה מה קורה שמעגל הביקורת גדל גם אישים שקשה להתעלם מהם "ולבטל אותם" בגלל פוזיציה פוליטית. למשל בכירים כלכליים שהיו פעם קרובים לנתניהו, וכעת מתייצבים נגדו? או כאשר נגיד בנק ישראל הנוכחי מביע חשש להשלכות אפשריות על כלכלת ישראל?

ומה לגבי המשפטן פרופ' אלן דרשוביץ, שנחשב חבר אישי ואוהד של נתניהו, שמתבטא נגד ההיקף של השינוי המשפטי המתוכנן, בין היתר בגלל החשש שיפגע ביכולת להגן על קציני וחיילי צה"ל בחו"ל?

לכאורה נתניהו לא משדר לחץ ומביע את ביטחונו ביישום הרפורמה המשפטית, אבל עצם כינוס מסיבת העיתונאים החפוזה ביום רביעי מעידה שהוא מבין שיש בעיה דווקא מכיוון לא צפוי.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

נתניהו על הרפורמה המשפטית, ארכיון (צילום: לע"מ)

כשהסוגייה הייתה משפטית ומשטרית, היו לו תשובות טובות וגיבוי של מחנה הימין. כעת כשצצות עוד ועוד תהיות סביב ההשלכות הרוחביות על עתידה של מדינת ישראל, ייתכן ונתניהו "מר כלכלה" מסתכל על המצב באור חדש.

המשימה הראשונה הושגה

ההצלחה המרכזית של מחנה הימין הוא בעובדה שיש הסכמה יחסית רחבה על הצורך לאזן מחדש את הרשויות, וערעור התפיסה האקטיביסטית שיזם אהרון ברק.

כעת גם מפלגות יש עתיד, המחנה הממלכתי וישראל ביתנו מסכימות שאפשר לקיים שינויים במארג היחסים בין הכנסת לבג"ץ, ושיש בעיה להשאיר את המצב כפי שהוא.

כבר בתחילת הדרך יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ פתח את הדלת בפני משא ומתן והשבוע גם ראש האופוזיציה יאיר לפיד הביע נכונות לקיים מגעים למציאת מתווה מוסכם.

נתניהו וגנץ, ארכיון (קרדיט: עדינה ולמן/ דוברות הכנסת)

כעת נותר למצוא את נקודת ההסכמה הרחבה הדרושה לבצע מהלך כל כך דרמטי שישפיע על מדינת ישראל ויבצע בה מהפכה משפטית שנייה.

אמנם המהפכה הראשונה הועלמה מעיניי הציבור, נעשתה בצורה עקיפה ונגסה לאט לאט בכוחם של נבחרי הציבור, אבל את השנייה יש לבצע בצורה שקופה, ברורה וכזו שרואה את כלל צרכי המדינה, ולא רק את צרכי השעה.

הקואליציה אולי הצליחה לשכנע את הציבור בצורך לבצע שינויים באופן כללי אבל מנגד האופוזיציה הציפה את הבעייתיות בחלק מסעיפי הרפורמה ובעיקר את התזמון שלה, שקשה לנתק אותה ממשפטי נתניהו ופסילתו של דרעי.

העובדה היא שבנימין נתניהו פסל וחסם פעמים רבות שינויים במערכת המשפט אבל עכשיו הוא מוצא את עצמו מול קואליציה שיכולה לכאורה לכפות עליו כמעט כל שינוי משטרי.

ולכן זה המקום להגיד: גם אם התוכנית עצמה היא טובה, אין זה אומר שלא צריך להתפשר או לפחות להביא אותה בצורה מדורגת ומדודה.

לתת צ'אנס ליוזמת הנשיא

כאשר הטרמינולוגיה בין הצדדים רק מקצינה מיום ליום, המחאה הציבורית מתגברת ומנגד הקואליציה עולה יותר גבוה על העץ, אסור לוותר על אופציית בית הנשיא בתור גורם מגשר.

בשבועות האחרונים נשיא המדינה יצחק הרצוג מנסה להיות "המבוגר האחראי", זאת לאור העובדה שרוחשים בו אהדה וכבוד מכל הצדדים. אמנם הרצוג בעצמו אמר שהוא לא בטוח ביכולתו לגשר בסוגייה, אבל זה גם יכול להיות הסולם שנתניהו אולי מחפש.

הנשיא יצחק הרצוג (צילום: עמוס בן גרשום/לע״מ)

הימין כבר ניצח בקרב על התודעה נגד כוחה המוגזם של מערכת המשפט, כעת הוא יכול למצוא את נקודת האיזון שתבטיח את השינוי הנדרש, מבלי לשבור את הכלים.