משפחות יקרות, הורים, אלמנות, בנים ובנות, אחים ואחיות.

נחלקו חכמים מהו הכלל החשוב ביותר ביהדות?

האחד הציע אמונה, השני הציע אחדות, אך דווקא הצעתו המפתיעה של בן פזי היא שהתקבלה- קורבן התמיד הוא הכלל החשוב ביותר. אותו קורבן קבוע, קורבן ציבור, שהיו מקריבים בבית המקדש פעמיים בכל יום: בבוקר ובין ערביים.

כוונתו של בן פזי הינה שאין זה מספיק להאמין או לאהוב לעיתים, העולם עומד על ההתמדה של הפעולות הללו, על הבוקר, על הערב.

אנו ניצבים אל מול הר הבית, מקום המקדש, בו היה מוקרב קורבן התמיד בוקר וערב, פעמיים ביום תמיד. המקדש חרב ואנו טרם בנינו. אך פה, בהר הזיתים עוד מהדהד המקדש ועל אף שאין לנו כוהנים בעבודתם ולווים בזמרם, עדיין יש לנו קורבנות רבים.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי האיבה כולנו מתקרבים, להקשיב, לחבק, לזכור.

אך אנו יודעים שבעבור המשפחות הקרבן הינו קורבן תמיד – לא רק הכרית הריקה בבוקר, לא רק השקט הזוחל לבית בין הערביים, אלא גם המקום החסר בשולחן הסדר, האח החסר בצילום המשפחתי, האב והאם שלא יגיעו לערב הורים, הבן שכבר לא יחזור הביתה לשבת, החבר שכבר לא יתקשר. החוסר הקיים בכל יום ויום.

קורבן תמיד.

245 חללי מערכות ישראל טמונים בהר הזיתים. מאהרון הרשלר אשר נרצח ב-1873 ע"י פורעים בהגנו על ביתו במשכנות שאננים שנים רבות לפני קום המדינה ועד לשלמה מילר רכז הביטחון של היישוב איתמר אשר נהרג בשנת 2004 בהגנו אף הוא על ביתו ועל יישובו. יותר ממאה שלושים שנה מפרידות בין אהרון לשלמה, בהן שב עם ישראל מהגולה, מדינת ישראל הוקמה, אך הקורבן הינו אותו קורבן.

קורבן תמיד.

במקום זה, בו מצויים קברי עמנו עוד מימי הבית הראשון, עבור במורדי הבית השני ועד ללוחמי המחתרות. במקום זה בו עלה דוד המלך – עולה ובוכה בברחו מפני אבשלום בנו, אנו עולים ובוכים על בנינו כי אינם עוד.

ודווקא ממקום זה – ממקומם מנוחתם האחרונה אנו מובטחים בידי הנביא זכריה, כי מכאן תתחיל הגאולה- ההר יבקע ואנחנו עוד נראה את הימים האחרים.

אנו חשים את חסרון הבית המהדהד מהר הבית, את החיסרון בבית העולה מבין המצבות, את הגעגוע העמוק, את הציפייה. אין ביכולתנו להפחית את הגעגוע, לא ניתן להשלים את החסר, אך ניתן להוסיף על הקיים.

"אם בהר חצבת אבן" – אומרת נעמי שמר- "להקים בנין חדש, בהר חצבת אבן להקים בנין חדש, לא לשווא אחי חצבת לבנין חדש, כי מן האבנים האלה יבנה מקדש".

כל כך הרבה אבנים יש בירושלים, אבני הר, אבני בית, אבני כותל, אבני מצבה – אבנים עם לב אדם. אבנים אשר גם בעודנו שבים לביתנו ליבנו איתם. ומן האבנים האלה, מן הכאב מן הגעגוע עוד יבנה ההר.

עוד יבנה הבית- הבית האישי, הבית הלאומי.

משפחות יקרות,

קורבן התמיד במקדש היה קורבן ציבור אך החוסר היומיומי הינו פרטי. בשם הציבור- בשם ממשלת ישראל והעם כולו, אני מבקש להושיט לכם יד מנחמת      וחיבוק חם ואוהב. דעו-נא כי מתוך כאבכם אנחנו קמים תמיד.