יום הזכרון אינו 'יום הדיכאון'. תחושות הכאב, הגעגוע והצער על מותם של אנשים צעירים, הן אמיתיות וכנות, אך מתאימות באותה מידה ל'יום הזיכרון להרוגי תאונות הדרכים'.

כשמדובר בחללי מערכות ישראל, אותם גיבורים שזכו להקריב את חייהם על מזבח אמונתם ובזכותם קמה וחיה מדינת ישראל הרי שיש במותם מימד נשגב של קידוש ה' והעצמת החיים.

במבט חיצוני נדמה שאנו החיים והם המתים, אך מבט עמוק יותר מגלה שהם חיים הרבה יותר מאיתנו, ונשמתם חוסה תחת כנפי השכינה ללא מגבלות הגוף והחומר.

מבחינה זאת יום הזיכרון אינו יום של חולשה ואווירת נכאים. זהו יום גדול וקדוש המזכיר לנו בתוך השיגרה האפורה, הרצופה באינטרסים ובאגואיזם, את החיבור המופלא שלנו אל עם ישראל ואל נצח ישראל. שהחיים לא התחילו כשנולדנו, ולא יסתיימו כשנמות, ושהם גדולים הרבה יותר מאשר ה'כאן' וה'עכשיו'. ממילא, יום העצמאות שיבוא אחרי יום זיכרון כזה ייראה לגמרי אחרת, גבוה הרבה יותר…