השרה למשימות לאומיות, אורית סטרוק, הגיע השבוע לבית האבלים של משפחת דרוקמן, וסיפרה על הקשר האישי שלה עם הרב זצ"ל שהחזיר אותה בתשובה לפני 45 שנה.

באתי לשבת וחטפתי הלם תרבות

הגעתי לבית הזה בגיל 16.5, זה הלך ככה, הרב נתן שיעור שבועי במכון מאיר, ולשיעור היו שני חלקים. החלק הראשון היה השיעור, והחלק השני היה שאלות. והיה תור ארוך, והזמן של השיעור היה כמו הזמן של השאלות. עמדתי בתור הארוך וכשהגיע תורי, אני כבר לא זוכרת מה הייתה השאלה, אבל התשובה הייתה שאני צריכה לבוא לפה לשבת.

באתי, ישר חטפתי הלם תרבות. בית קטן, מלא ילדים. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה ילדים בבית אחד. ולא יודעת, התחושה הייתה שכל אחד שמגיע לבית הזה, לא משנה איך הוא נראה ואיך הוא לבש, מקיים מצוות או לא, כל מי שמגיע – מרגיש בבית. לא הייתי שם לבד, היו עשרות אורחים. וכולם הרגישו בבית.

לפני כמה חודשים עשינו ערב של כל בעלי התשובה, כדי לספר איך היה, ולהגיד תודה לרב ולרבנית. וסיפרו הרבה סיפורים נפלאים, על איך הרב קרב רחוקים. והיו שם אנשים שהיום הם כבר סבים וסבתות. והם היו רחוקים מאוד, מהקיבוצים, מהשמאל. ואת כולם הרב קרב. משפחות משפחות, שהיום כולם ברוך ה' כולם שומרי תורה ומצוות.

ואף לא הייתה מילת ביקורת, ואף פעם לא הייתה מילת דרישה, תעשו ככה, תקיימו ככה, תשמרו שבת. רק אהבו אותנו ומילאו אותנו באהבה. והיו שיעורים שמילאו אותנו.

ישנתי במיטה של הרב והרבנית

באותו ערב היו שני סיפורים, שני אנשים באו לרב להתייעצות בשעת לילה מאוחרת. חיכו וחיכו, עד שהרב קיבל אותם, אבל אז כבר לא היו אוטובוסים. מה עושים? הפתרון היה שהרב ישן על מיטה מתקפלת בחדר קבלת הקהל, והאורחת ישנה במיטה עם הרבנית. וכשאני שמעתי את זה אמרתי, שזה ממש מדהים, ולקח לי זמן להיזכר, שזה קרה גם לי. נזכרתי שאחרי שהרב גם דאג לשדך אותנו, והיינו מאורסים. הגענו לשבת אצל הרב, וכמו כל הבחורות המאורסות, הייתי מחוקה מעייפות.

אמרתי ליסכה, שאני חייבת חצי שעה לישון לפני שבת, והשכיבו אותי לישון בחדר השינה של הרב והרבנית, והדבר המופלא הוא שלא חשבתי שיש בזה משהו מוזר. כל כך נתנו לי להרגיש בבית, שלא שמתי לב שזה קרה. זה ממחיש עד כמה כל אחד מאיתנו הרגיש שזה הבית השני שלו. וכשאתה בבית – אתה מקבל את הסטנדרטים של הבית.