על בית חשמונאי, עלינו ועל היחס לשונה - סרוגים

על בית חשמונאי, עלינו ועל היחס לשונה

"וגר לא תלחץ... כי גרים הייתם" זו לא רק עצה טובה, אלא עצם החיוב. היחס לזולת לא מושלם, אם אדם לא מרגיש עצמו וזולתו באותו מצב. זו גם התייחסות תורנית מתאימה למגוון רחב של שוֹנוּיוֹת ולא רק שונות דתית או לאומית

הרב דוד ביגמן
על בית חשמונאי, עלינו ועל היחס לשונה
  (צילום ארכיון: Sarah Schuman/FLASH90)

את הלכות חנוכה פותח הרמב"ם בתיאור תמציתי של המהלך ההיסטורי שמאחורי חג החנוכה, אולם יש משהו בתיאור זה שמעורר חוסר נוחות: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם […] וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל […] וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (רמב"ם, מגילה וחנוכה ג, א, עיינו שם).

כך מתאר הרמב"ם בצורה מעט לקונית את סיפור ממלכת בית חשמונאי. אך אילו היה מספר רק את סיפור החשמונאים היינו שומעים הסיפור טרגי עם סוף מר. הסיפור מתחיל בשבח המכבים המנצחים את היוונים; אמנם המכבים מתוארים כחלשים אך גם כבעלי מידות טובות וטרומיות – טהורים, צדיקים ועוסקי תורתך – אשר בזכותן זכו לעזרה ממרומים שהביאה לניצחונם: "ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם". היוונים לעומת זאת מתוארים כגיבורים, טמאים, רשעים וזדים. אולם אם ניזכר בסיפור ההיסטורי, הדורות הבאים של מלכות בית חשמונאי אינם מצטיינים באותן המידות. תככים ושפיכות דמים הם מנת חלקם, וסופם חורבן.

לעולם הראייה האנושית מוגבלת; אנו מספרים סיפורים על העבר הרחוק והקרוב והוא תמיד מצומצם וחלקי. אנו בוחרים איפה להתחיל ואיפה לסיים את הסיפור ומה להדגיש. לבחירה הזאת יש משמעות למסגור הסיפור, כלומר בתפיסה היכן הוא מתחיל והיכן נגמר, ומתוך כך גם להבנה כיצד תפס המספר את הסיפור. 

כך בחר הרמב"ם, כפי שראינו, לספר את סיפור בית חשמונאי מההתחלה הזוהרת ועד הסוף המר אחרי תקופה קצרה; ומצד שני, מיד בהמשך הוא בוחר להדגיש נקודת שיא אחת מסוימת, שהיא זו המצוינת בחנוכה בשמחה ובהלל ובהדלקת הנרות: 

"וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום, בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור" (רמב"ם שם, ב).

כאמור, אנו המספרים בוחרים את המקטע שאנו נספר עליו ואת מה שנדגיש בו, אך לעתים קרובות התחושה היא שמקטע מסוים של אירועים כמעט וכופה עלינו התחלה וסוף. ההשוואה בין סיפור החנוכה לבין סיפורנו העכשווי היא מתבקשת, ואכן המקטע "משואה לתקומה" מושך באופן טבעי את תשומת ליבנו. כמעט ולא ניתן להתעלם ממנו, רק לבחור מה הצורה הראויה לציין אותו, למשל הציון השנתי של יום השואה ויום העצמאות והשבוע שביניהם. 

כך הוא טבעו של אדם שמסתכל דרך אשנב צר לעולם ולמלואו. בזכות ראייתו המצומצמת, האנושית, הוא זוכה לחוש משהו, לגעת במציאות בצורה שהיא תיגע בו, וכך אינו שוקע באדישות אטומה. למרות נטיית הלב לספר על 'סוף טוב', תמיד המתוק יהיה מעט מר, שכן אין שלמות אלא השתלמות. ראשיתו של סיפורנו בחלום שנצא מהגלות ונכונן מדינה מתוקנת המוּנעת מאהבת ישראל ואהבת האדם. על אף הבדלי הגישה הרבים ומחלוקות קשות שניטשו בתנועה הציונית, משהו מהחלום המרהיב הזה היה נחלת כל הפלגים. גם אנשי "המרד הקדוש", חלוצי תורה ועבודה, חלמו על כך. הם הבינו שיש בתורה יסודות שמתאימים לחלום זה וחלמו שצדדים אלו יתגברו. כך הם התחברו גם לחלומות של הראי"ה קוק והפרוגרמה שלו:

"אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, […] המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית. […]" (אורות הקודש ד, מאמר ראשון).

הרב קוק זצ"ל

הראי"ה מדגיש את חשיבותה של אהבת הבריות ואהבת אדם באופן כללי, שרק על גביה תוכל להיבנות אהבת האומה באופן חיובי. ברור אפוא שהבריות כאן הן כל אדם הנברא בצלם אלוהים ולא רק ישראל. אך הראי"ה אינו מציע מה הטיפול הנדרש כדי לפתח אהבת הבריות. דרך התמודדות עם דרישה זו נמצאת בדברי הרה"ג נתן צבי פינקל, "הסבא מסלובודקה", לגבי אהבת הגר:

"אמרה תורה: 'וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפשו הגר, כי גרים הייתם' (שמות כג). רגילים אנו לפרש את הכתוב, כאילו אומר לנו: מאחר שידעתם כי לא נעים להיות גר, על כן לא תלחצו את הגרים. כלומר, דבר שבעצמך עונית על ידו אל תלחץ בו את חבירך.

אמנם לפי עומק פשוטו של מקרא, הפירוש הוא אחר לגמרי: הרי חובת האדם להרגיש בשמחת חבירו ובצערו, כשם שהוא מרגישם כשהם נוגעים בו, כמו שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' – כמוך ממש, ודבר זה אי אפשר עד שיביא את עצמו לידי הרגשת חברו, שירגיש בקרב נפשו השמחה והצער באותה מידה עצמה שחבירו מרגיש בהם. והנה בלחץ הגר, אי אפשר לאדם להכיר כהוגן מה טעמו כי אם בהיותו בעצמו גר כמותו. על כן מעירה התורה, כי בנדון זה יש לנו הכרה שלמה בלחצו, מפני שעמו היינו בצרה, גם לנו היה לחץ כזה, ורק על ידי ההזכרה הזאת נוכל להגיע עד סוף האזהרה של לחץ הגר.

הכלל הזה אינו משמש בתור עצה טובה בלבד, לא עצה בעלמא היא זו לזכור לחץ עצמו בכדי להטיב לגר, כי אם זהו עצם החיוב. יחס כל נמצא לזולתו אינו גמור, בלתי אם בהרגישו את עצמו וזולתו במצב אחד. צריך שיהיו שניהם במצב אחד ממש ורק אז יקרא שיש להם יחס ביניהם. 

לפיכך שנינו: 'כשאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי' (סנהדרין עו). מקור הטוב מתאחד עם האדם להשתתף כביכול בהרגש שלו ע"י קלני וכו'… כלומר, שיהיה שם למעלה כביכול אותו רגש שהאדם שקוע בו, כי רק על ידי זה באה ההשתתפות" (אור הצפון חלק ב, ההשתתפות שבין אדם לחבירו).

כלומר העבודה הנחוצה לבני ובנות תורה בכדי להצליח לקיים את מצוות אהבת הגר היא לדמיין את עצמם באותו מצב, כדי ליצור את ההזדהות מבחינת "כמוך". יש לציין שדברי הסבא, שכתב באופן רחב על היחס הנכון לאחר, ללא קשר לשאלה אם הוא גר צדק, "גר תושב" לפי ההגדרות ההלכתיות או סתם נכרי, הולמים את גישתם של רבי יוסף אלבו בעל העיקרים ורבי ישראל מראדין, החפץ חיים, ביחס לפסוקים מספר דברים (י, יח–יט): "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". שניהם טענו שדרישת התורה חלה ביחס לכל נכרי שגר בקרב ישראל, בלי קשר להגדרות הלכתיות. דומה כי העיקרון שהסבא למד מ"עומק פשוטו של מקרא" מתווה גם התייחסות תורנית מתאימה למגוון רחב של שוֹנוּיוֹת ולא רק שונות דתית או לאומית.

יחס זה כלפי הנכרי, הזר והשונה היה פשוט לגדולי הדורות הקודמים, וקשה להבין איך הוא נעלם מהאופק אצל מחנכים וקובעי מדיניות בימינו. ייתכן שההסבר נמצא בשיחה אחרת של הסבא מסלובוקדה: 

"אמור מעתה שאין עצה ואין תבונה נגד הנגיעה, וכי כל אדם אף החכם והצדיק ביותר אי אפשר לו להשתחרר מעיוורון השכל וסילוף האמת אם רק יהיה נוגע בדבר. בידיעה הנכונה עד כמה ביד כוח הנגיעה של האדם להטות את דעתו ולסלף את האמת, תלויים גופי תורה והלכות גדולות כרוכות בה" (אור הצפון חלק ב, סילוף השוחד).

דברים אלה הפכו למושכל ראשון בתנועת המוסר: נגיעות אישיות עשויות לשבש את השיפוט המוסרי, וכך גם נגיעות קולקטיביות, כשהאדם משתייך לקבוצה המסוימת שהדבר נוגע לה. והנה, אין כמו הנגיעה של יוהרה לאומית ותורנית לסלק את הכלל הגדול והפשוט של הלל הזקן: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב); או את דברי הסיום של הרמב"ם לספר זמנים בסוף הלכות חנוכה: "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'".

אם סיפור הציונות חלילה יסתיים היום הוא יהיה עגום ומר מלענה, טרגדיה ממש. מחלום של מדינה מתוקנת באור תורה גדולה ורחבה שמחבקת את כלל ישראל ואת כל באי עולם, הגענו למדינה ותורה צרות אופקים ועם חומות הולכות וגבהות המטילות צל כבד עלינו ועל כל באי עולם.

אך מאחר שסיפורנו טרם הושלם, תקווה גדולה חיה בלבבנו ובלב רבבות אלפי ישראל, ותפילה גדולה מהדהדת בקרבנו: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה ומלוך עלינו אתה לבדך בחסד וברחמים בצדק ובמשפט".

הרב דוד ביגמן הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
10 תגובות - 7 דיונים מיין לפי
1
ישר כח, מורנו...
אדוה | 27-12-2022 19:53
ישר כח, מורנו ורבינו. התגעגענו כל כל לקול הזה!
2
הדגשת ערך אחד על פני ערכים אחרים
איציק | 28-12-2022 8:12
לצערנו, חוגים מסוימים הפכו את אהבת הגר לחזות הכול, ונוצר מצב שהם הפקיעו את המושג הזה ממי שאינו חושב כמותם בנושא הגיור או בעניין הכנסת זרים לישראל.
זה לא הדגשת ערך אחד - זהו בלבול מושגים
דוד | 31-12-2022 19:36
לא זה היה המסר של התורה במצווה לאהוב את הגר. ולפני שאתה לומד את הפסוק, קודם כל שאלה - מי מוגדר פה גר? האם לאוייב הערבי בארץ ישראל יש דין של גר על פי התורה?? צא ולמד מה התנאים להכרה בנוכרי כגר תושב. וגם ללא קשר לזה, מבחינה מספרית - בגבולות ארץ ישראל, בין הירדן לים יש מספר דומה של יהודים ושל גויים - אז מי פה הגר? הם אנחנו זוכים ליחס של אהבה ממילוני הערבים שגרים פה??
ואיפה ראית...
יואב | 28-12-2022 10:34
ואיפה ראית את זה בכותב המאמר?
3
יישר כח, נראה...
אייל | 28-12-2022 10:34
יישר כח, נראה שרבו הקולות שבוחרים את מדרג המצוות בהתאם לדעתם הפוליטית.
4
תונת כותרת מבישה,הסירו...
דודו | 28-12-2022 13:23
תונת כותרת מבישה,הסירו אותה
5
גדולי ישראל מתהפכים בקברם כששומעים את ביג מן
ביג מן אדם גדול ? | 28-12-2022 21:48
כבר כתב רבינו יונה, שמי שמקבל על עצמו עולו שלמלך פרט לעניין אחד - הוא מורד במלכות. ומי שטוען שהוא דתי אבל אינו מקבל עליו אחת ממצות התורה בין אם זה גניבה או רציחה או איסור ניאוף או תועבה אחרת המסונפת לה הוא מורד במלכות, ואינו רעך במצוות, וקוח בגר הקם עליך להרגך או לקבוע שאין תורה מסיני ו/או אינה מחייבת וכד'.
6
תודה על המילים...
איילה א | 30-12-2022 11:05
תודה על המילים שלך, שכל כך חסרות כרגע בציבוריות שלנו
חסרות?? התקשורת לא מפסיקה לפמפם אותם
דוד | 31-12-2022 19:38
צביעות מאוסה
7
תמוה מאוד...
דוד | 31-12-2022 19:31
מתפלא מאוד על כבוד הרב ביגון שמפרסם כאלו מסרים וכזאת תמונה. אני יכול לומר על עצמי שאני / הייתי תלמיד שלך ואני תמהה מאוד על פרסום הדברים האלו ובחירת התמונה - המעבירה מסר מאוד בעייתי. דווקא הנס הגדול של חנוכה היה שעם ישראל קיבל הודעה ברורה כי השם יתברך רוצה שאנחנו נשמור על הרחקה מהגויים ולא נחשוב לרגע להתחבר איתם באיזה שהוא אופן. על פי התורה - גוי אינו מטמא, לכן השמנים בבית המקדש היו כשרים להדלקה למרות שהגויים נגעו בהם. אלא שבעקבות טשטוש הגבולות האיום בין היהודים ליוונים באותה העת, גזרו חכמי ישראל על טומאת גוי - והנס הגדול של פח השמן היה עדות משמיים שהשם חפץ בזה. זהו המסר הגדול של חנוכה וכולי תקווה שהרב יבאר את דבריו התמוההים ויסיר את התמונה המבישה הזאת עם המסר המסוכן שהיא מעבירה. שבוע טוב