חוק בן גביר: לא משילות, הפקרות

"משילות" הפכה בשבועות האחרונים למנטרה של הממשלה המיועדת, ומשמשת צידוק לתהליכי חקיקה חפוזים ודריסה ברגל גסה של עקרונות בסיסיים של מנהל ציבורי וקביעת מדיניות.

חברות וחברי כנסת מהאופוזיציה, ארגוני חברה אזרחית ופעילות חברתיות מנהלים בשבוע האחרון קרב בלימה מול תהליך חקיקה המתנהל בחיפזון, שטחיות ורשלנות. שהרי, לא רק שלא ברורה דחיפותו של התיקון – הרי עומדת לממשלה העתידית קדנציה שלמה לקדם חקיקה משמעותית זו – גם לא מוצג בסיס עובדתי או נימוקים כדי להצדיק את השינויים המוצעים.

חשוב לא פחות, אין בחינה רצינית של חלופות, והסתייגויות העולות מגורמים שונים בחברה האזרחית, כמו גם מן המשטרה עצמה וממשרד המשפטים, אינן זוכות לתשובות ענייניות.

ההצעה העומדת על הפרק מציגה עצמה כאילו היא מתבססת על המלצות ועדת צדוק (1999), אך עושה זאת באופן סלקטיבי, תוך התעלמות מהמלצות הוועדה שנועדו לאזן בין סמכויות השר והמפכ"ל (כגון העברת התביעה המשטרתית למשרד המשפטים, העברת סמכויות מינוי קצינים בכירים למפכ"ל, וכו').

כמו כן, הסמכות אשר מוצע שתהיה לשר לקבוע מדיניות משטרתית אינה כפופה לאישור הממשלה, למרות שעשויה להיות למדיניות כזו השלכות על יחסי החוץ והבטחון של המדינה (כגון במקרה של שיטור בהר הבית).

תמוהה ומדאיגה במיוחד היא התנגדותו של השר המיועד לקבל את הצעתה של היועצת המשפטית לממשלה להחיל הסדר הדומה לזה החל על השב"כ, במטרה להגיע להסדר מאוזן. החוק קובע כי השב"כ נתון למרות הממשלה (בניגוד לשר זה או אחר), אך לצד זאת מציין החוק ש"השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". ההצעה לכלול את המשפט האחרון בחוק המוצע נדחתה על הסף בידי השר המיועד.

התמונה המצטברת העולה הן ממהות ההצעות והן מהתהליך, מעוררת חשש לא רק בנוגע לשינויים אלא גם ביחס למניעים מאחוריהם, ובעיקר ממי שצפוי לקבל לידיו את הסמכויות האלה. השילוב בין אדם שאינו ראוי לשמש כשר, לבין סמכויות שבכל מקרה לא אמורות להיות לגורם פוליטי במדינה דמוקרטית, הוא סכנה ברורה.

עוד באותו נושא

בן גביר יעשה פה סדר? אלו האתגרים שעומדים בפניו

יעל שרה רפ

פיקוח על המשטרה רצוי וצריך להיות, כפי שארגונים חברתיים דורשים במשך שנים, אולם פיקוח אינו אמתלה להפיכת המשטרה לכלי פוליטי. האינטרס של השר המיועד והתנהלותו רחוקים מלהפתיע, אבל ניתן היה לצפות לפחות מחלק מחברותיו וחבריו לקואליציה העתידית למלא את תפקידם כנציגי ציבור ומחוקקים, ובמקום להסתתר תחת סיסמאות של משילות, לתבוע תכנית מסודרת, דיון מעמיק, ותהליך רציני יותר של קבלת החלטות לטובת כלל אזרחי ישראל.

פרופ' רענן סוליציאנו-קינן, מרצה בבית-ספר פדרמן למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית פרופ' גיא בן-פורת, מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון