מילה שלה: למקרה שחשבנו שהאשמת הקורבן מאחורינו - סרוגים

מילה שלה: למקרה שחשבנו שהאשמת הקורבן מאחורינו

מילה שלה הוא סרט שאתם צריכים ללכת אליו לא כי הוא מצוין (הוא לא), אלא כי הוא חשוב. למרות שאנחנו יודעים את הסוף, הוא מותח, מתסכל, ומזכיר שאפילו שחשבנו שמהפכת "מי טו" שינתה את העולם, הדרך עוד ארוכה

מילה שלה: למקרה שחשבנו שהאשמת הקורבן מאחורינו
  (מתוך הסרט: מילה שלה)

"מילה שלה" שמוקרן בבתי הקולנוע בימים אלו, נשמע כמו עוד סרט פמיניסטי שכולו שיר הלל לתקשורת האמיצה. סרט שעוסק בעיתונאיות חסרות פחד שנחושות להביס את הגברים הרעים נשמע לנו היום כמו משהו שראינו אלף כמוהו, אבל ראינו אלף כמוהו- דווקא בזכות אותן שתי נשים.

סיפור של חשיפה שערוריות ותקיפות סדרתיות של נשים הוא סיפור שלא נראה לנו יוצא דופן, אבל זה לא היה המצב לפני חמש שנים בלבד.

"מילה שלה" מבוסס על התחקיר זוכה פרס הפוליצר של הניו יורק טיימס. הוא מציג את סיפורן האמיתי של ג'ודי קנטור (היהודייה) ומייגן טוהיי, שתי עיתונאיות שניפצו עשרות שנות שתיקה והשתקה של התקיפות המיניות בהוליווד, ובראשן סיפורו של הארווי ויינשטיין, אחד האנשים החזקים בתעשיית הקולנוע אז.

התחקיר שהשתיים פירסמו עורר סערה, וגם היה הטריגר להיווצרותה של תנועת MeToo#. מאז אותו גל הזדהות של נשים שנפגעו, הותקפו והוטרדו במקום העבודה ובכלל, "מי-טו" הספיק להפוך לשם נרדף לקנטרנות ואפילו רדיפה שמגיעה מצד נשים. התנועה הזו נטמעה כל כך חזק בשיח הציבורי, עד שהפכה לביטוי מאוס כמעט.

את הסרט יצרו הבמאית מריה שרדר והתסריטאית ג'ודי קנטור, הלא היא אחת מגיבורותיו בעולם האמתי. העובדה שהיא זו שכתבה את התסריט, גורמת לסרט להיות מלא בפאתוס ופחות מעניין קולנועית, אבל בכך הוא גם מייצר אמון ומרגיש כמעט כמו סרט דוקומנטרי.

לא תראו בו תלבושות, פסקול או פריימים יוצאים דופן, וגם לא דמויות עגולות ומורכבות שתרצו להכיר יותר מקרוב. מה שכן תראו- זה סיפור חשוב, מטלטל, שמזכיר לנו שגם חמש שנים אחרי אותה מהפכה, יש לנו דרך ארוכה.

מילה שלה

ציון כללי

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
צופים

לא קל לראות סרט מותח כשהסוף ידוע מראש. אנחנו מכירים את העלילה, שמענו על הרשעתו של הארווי ויינשטיין שנשלח ל-23 שנות מאסר, ויודעים איך נראית המציאות היום, חמש שנים אחרי.



תקציר העלילה

כדי להבין את גודל החשיפה כאן, צריך ללכת כמה שנים אחורה, ולהיזכר בשנים בהן גברים לא שקלו כל מילה אלא להפך. שיחסי מרות היו חלק מיחסי עובד-מעביד רגילים, ושתלונה על התעמרות מצד הבוס הייתה נענית בפרץ צחוק ולא בטלפון מיידי למדור תלונות הציבור.

במרכז הסרט עומדות ג'ודי קנטור (זואי קאזאן "חולי אהבה") ומייגן טוהיי (קארי מאליגן, "צעירה מבטיחה"), שתי עיתונאיות שעובדות במערכת הניו יורק טיימס. הן מתגלגלות לעבוד יחד על תחקיר שבמרכזו עומד הארווי ויינשטיין, מייסד חברת ההפקה 'מירמקס', ואחת הדמויות המשפיעות והחזקות בהוליווד.

הארווי ויינשטיין ביציאתו מבית המשפט ב-2018 (צילום: לב רדין/שאטרסטוק)

הסרט עוקב אחרי הניסיונות של השתיים לאתר את הנשים שנפגעו מויינשטיין, לגבות מהן עדויות ובעיקר- להצליח לשכנע אותן להיחשף בשמותיהן. כשהן רק מתחילות לברר את הנושא, הן לא מעלות על דעתן את ממדי הפגיעה, את המחיר של דמי השתיקה וגודלה של המערכת שידעה, והבליגה.

הגיבורה האמתית של הסרט היא הכתבה הנכספת. הקתרזיס מגיע בדקותיו האחרונות, כשהדבר היחיד שנשלם הוא פרסומה.

למעשה, כל הדמויות (בייחוד הראשיות) מתקדמות לעבר מטרה אחת בלבד. הניסיון להציג גם את החיים האישיים שלהן ואת הקונפליקט המתבקש של איזון בית-עבודה, לא מספק. אנחנו מבלות שעתיים עם ג'ודי ומייגן, אבל אנחנו לא יודעות עליהן כלום.

גיבורות המשנה של הסרט הן הנשים באשר הן. בדמות הגיבורות שלו, בנושא שהן חדורות לחשוף, וגם בסוגיות נוספות של אתגרי החיים שנשים מתמודדות איתן שנרקמות בסיפור- גילוי של סרטן השד, אובדן זהות, חיפוש קריירה, דיכאון אחרי לידה והורות.

עוד באותו נושא

ירדן הראל משתפת | טיפולי הפוריות, הקנאה, והבדידות


11

הנושאים האלה אינם חלק מהותי מהעלילה, אבל דווקא הנוכחות השקטה שלהן מדגישה עד כמה הם חלק בלתי נפרד מלהיות נשים.

הנשיות החזקה הזו אמנם משרתת את הסיפור, אבל גם מבססת עוד יותר סטריאוטיפים מגדריים.

העיניים של העיתונאיות מלאות האמביציה מתמלאות לא פעם בדמעות, הביטוי להצלחה הוא חיבוק נרגש, ובישיבת מערכת כל המשתתפים משדרים מקצועיות ללא דופי, רק כשאחרון הגברים יוצא מהחדר, הבוסית מתפנה לשאול בלחישה את העובדת המסורה והעייפה שלה "עזבי חיתולים, אז איך את מרגישה?".

אווירת הסיסטרהוד של הסרט נופלת גם לקלישאות, כמו בסצנות המעייפות בהן העיתונאית החרוצה מג'נגלת בין הנקה לטלפון דחוף, מראיינת תוך כדי אולטרסאונד, וקוראת מיילים באמצע הלילה כשבן הזוג הרוטן מגלגל עיניים.

עוד באותו נושא

רצח כתוב היטב 2: תעלומה בלשית שאפילו מצליחה להפתיע

סרט שמתאים לכולם, ולא כולם יהנו ממנו

באופן נדיר יחסית לאלטרנטיבות על המסך הגדול, בסרט הזה כמעט אין גסויות וקטעים פרובוקטיביים. על אף העיסוק המהותי בנושא של פגיעות מיניות, לא תראו על המסך שום סצנה שתצטרכו להסיט ממנה את המבט.

מה שיש, ולא מעט, זה תיאורים של סיטואציות לא פשוטות, אבל במקרה הזה הבימוי נותן לדמיון לעבוד. ההחלטה שלא להראות על המסך את הפגיעות עצמן אלא רק לשמוע בחלקי משפטים ושברירי זכרונות את אותם אירועים, היא החלטה שמכבדת את מושאות הסרט האמיתיות- הקורבנות של ויינשטיין.

בהתחשב בעובדה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי, הרגישות הזו כנראה נדרשת. עם זאת, הפער בין הדיבורים על שערוריות ותוקפנות לבין הציפייה הטבעית של הצופה לקבל הצצה ל'מה באמת קרה שם', מייצרת תסכול. ההחלטה הזו היא גם אחד הדברים שהופך את הסרט הזה לחשוב, אבל לא מצוין.

כאמור, הטריילר לסרט נראה כמו שיר הלל לתקשורת האמיצה, והוא אכן כזה. במהלך כל התחקיר מודגשת החשיבות של דיוק העובדות, של הבטחות כי "לא אצטט אותך בלי רשותך", ויראת כבוד לפני הלחיצה על "פרסם".

דואגים שלא נשכח מי הגיבור פה (צילום: שאטרסטוק)

גם במקרה הזה, בדומה ליחס שתנועת "מי-טו" זוכה לה, אנחנו יכולים להתייחס לדברים ברצינות או ללגלג עליהם. מעמד התקשורת כאמצעי להגנה על החברה התרופף מזמן, ורבים מייחסים לעיתונאים יותר תכונות כמו מניפולטיביות וערמומיות, לעומת יושרה, אמון ורדיפת צדק.

הסרט הזה מאדיר את ה"ניו יורק טיימס", אבל אולי הפעם, בצדק. למעט הקלישאות של העיתונאיות טרוטות העיניים, אינספור כוסות הקפה וקריאות ה-"לכו הביתה, אני אטפל בזה", הוא עדות אמתית לעבודה עיתונאית ששינתה מציאות.

מבחינה קולנועית, בסרט הזה אין שום דבר יוצא דופן, אבל הוא עושה את עבודתו נאמנה ומספר סיפור שחשוב שיסופר וחשוב שנזכור שהוא בהחלט לא מאחורינו.

במהלך הסרט נשמעות אמירות כמו "סיפרתי להרבה אנשים אבל הם לא עשו שום דבר", ו"הביקורות היו עלי ולא עליו". אפילו מטוקבקים על הסרט, אפשר לזהות שגם ב-2022 תלונות של נשים נחשבות להגזמה במקרה הטוב ועלילה במקרה הרע, ושהבושה עדיין לא עוברת צד.

הפגנת תמיכה בעת משפטו של וויינשטיין (צילום: לב רדין/שאטרסטוק)

מהפכת מי-טו ללא ספק עשתה גם הרבה עוול, יצרה מתחים מיותרים, הביאה לאובדן של שטחים אפורים וחשובים שקיימים במערכות יחסים, ועוררה פחד אצל גברים ונשים כאחד מכל התנהגות שאיננה לפי הספר. ועדיין, סרטים כמו "מילה שלה", מלמדים שזה עדיף.

"אני מאמינה לך", הפך לביטוי לעמידה פמיניסטית עקשנית ונאיבית שנעמדת לצד המתלוננות ולא מחפשת לברר את האמת אלא צועקת "גם אני" בכל מחיר. אבל כשצופים בסרט, ורואים את סיפורן של אותן נשים שנפגעו, הושתקו, ומסלול חייהן השתנה לעד, שגרונן נחנק גם 30 שנה אחרי, אי אפשר שלא להרכין את הראש ולרצות לבער את הרע מקרבנו.

 

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
8 תגובות - 5 דיונים מיין לפי
1
צבי טאו של...
מדהים | 12-12-2022 21:29
צבי טאו של הוליווד
כל העקומים איך מרשיעים לפני שבודקים
חיים | 19-12-2022 0:21
כל מי שבדק קצת רואה את חוסר ההגיון בטענות ודי בכך שכל משפחתה של גב תאנה אומרים שהרב לא היה מעולם בבית הסבתא ,שם לטענתה הותקפה .אל תתו לעובדות לבלבל אתכם
2
וביערת הרע מקרבך...
מי לא? | 13-12-2022 6:24
וביערת הרע מקרבך - טאו וולדר, אלון, ועוד ועוד
3
דקת דומייה לכל...
עידן | 13-12-2022 7:28
דקת דומייה לכל הגברים ששמו קץ לחייהם, בעקבות פמינאצית מנוולת שהעלילה עליהם תקיפה מינית. בייחוד לנער בן ה17, שהתאבד החודש באמריקה. להאמין לכם? הייתי זורק אתכן עם טד באנדי או אליוט רודג'רס. שקרניות מניפולטיביות.
לא מבינה...
טובה | 13-12-2022 11:45
לא מבינה למה מאבק אחד צריך לבוא על חשבון השני. גם פגיעה מינית וגם תלונות שווא אלה תופעות שצריך למגר.
נו באמת?...
יעל | 13-12-2022 8:28
נו באמת? כל הקורבנות הן מפלצות..?
4
כל כך חשוב!!!...
יעל | 13-12-2022 8:28
כל כך חשוב!!!
5
עוד סרט תעמולה...
ע.ש | 14-12-2022 15:25
עוד סרט תעמולה והסתה מבית היוצר של הפמיניזם הקיצוני. מתי יעשו סרט על הגננות והסייעות המתעללות בגני הילדים והאופריות המתעללות בקשישים וחסרי ישע...? או סרט על תופעת תלונות השווא מצד נשים לצרכי נקמה...? רק שואל...