נסיעה מטרידה: מה קורה באוטובוס מתל אביב לאריאל

הפחד היומיומי, החשש מהטרדות מיניות והצפיפות הגדולה הן רק חלק מטענות הנוסעים בקווי האוטובוס בקו תל אביב-אריאל. סתיו, בת אל ולאה הן שלוש נשים שסיפרו באומץ לסרוגים על ההטרדות שחוו באופן אישי, על רגעי האימה, החשש הביטחוני וההחלטה של חלקן שלא לנסוע עוד בקווים הללו.

עוד סיפרה על ההטרדות אותן חוותה, שלטענתה היו "גם באופן מילולי, והיה מקרה שהיה פיזי". בין היתר סיפרה על מקרה שבו לטענתה "התיישב לידי פלסטיני. זכותו של כל אדם לשבת איפה שהוא רוצה, אבל הוא נצמד אלי בתחושה לא נעימה ולא היה אפשרי עוד – אז ירדתי מהאוטובוס בוכה. היו גם מילים שנזרקו, כמו 'חמודה' ו'מתוקה', זה לא נעים".

שגי תיארה גם את הנסיעות בתקופת השירות הצבאי שלה, כשלדבריה "זה גם על מדים ואת מפחדת. כשהייתי חיילת נסעתי יום יומי, הייתי מחכה עוד שעה בתחנה ועוד שעה בתחנה עד שהיה אוטובוס ריק, יש להם הסעות לעלות עליהם".

בחלק מהאוטובוסים לא אמורים להעלות פועלים פלסטינים – והם בכל זאת עלו, "כי הם לא יכולים לעבור בתוך ברקן. הם עלו על האוטובוס, הנהג הוריד אותם בשער בכניסה לברקן, איפה שהיה את הפיגוע. זה לא בסדר, זה מגביל אותנו – וזה לא בסדר לשלוח ככה ילדים".

לדעתה, הפתרון הוא הפרדה בין הפלסטינים לישראלים, או תוספת בכמות האוטובוסים. "אי אפשר לתת לבן אדם באוטובוס להרגיש מפוחד, אז צריך להגדיל את כמות האוטובוסים או לעשות קו להם וגם לנו" אמרה. "בסופו של דבר צריך הפרדה וגבול, לא הגיוני שכל האוטובוס מלא פלסטינים ורק אחד שניים ישראלים".

"אני פותחת את העניים שלי ואני רואה את היד שלו נשלחת"

לאה ז'ורנו, בת 20, סיפרה כי היא נוסעת בקביעות להוריה שגרים ביישוב עלי, הממוקם בקרבה לאריאל. "אני נוסעת לפחות פעמיים בשבוע, אני גרה בתל אביב וההורים שלי גרים בעלי ולכן אני נוסעת הרבה" אמרה לסרוגים.

היא משתפת על התחושות שהיא עוברת במהלך הנסיעה, ותיארה זאת כאירוע "לא נעים, לשבת זה לא אופציה כמובן, כי המושבים מלאים ב-90 אחוז בעובדים. הם מדברים בקול, זורקים הערות שאני לא מבינה וצוחקים, ראיתי על אחרים".

בהמשך ז'ורנו סיפרה על מקרה שהתרחש באחת הנסיעות השגרתיות שלה, שהתחיל כשהעייפות הכריעה אותה והיא החליטה ללכת לישון. אלא שאז החל סיפור האימה שלה.

"נסעתי בקו 586 בעשר וחצי בערב לכיוון אריאל מתל אביב, הייתי עייפה והלכתי לישון. מישהו בא לשבת לידי, אז פיניתי את המקום וישנתי" אמרה. "הרגשתי שאני ישנה עמוק, ואז הרגשתי פתאום שאנחנו קרובים, אז סידרתי את עצמי שוב, ואז אני הולכת לישון שוב. אני פותחת את העניים שלי ואני רואה את היד שלו נשלחת לכיוון האיבר שלי".

"באותו יום הייתי ממש צרודה ולא יכולתי לצעוק, לקחתי לו את היד והעפתי אותו" המשיכה ותיארה את רגעי האימה. "הוא היה בהלם קצת, הוא לא רצה שאדע שהוא ערבי. כל שנייה התקשרו והוא לא ענה. הוא התקרב אליי ממש, לא הבנתי למה אני כל כך קרובה. בהתחלה חשבתי שהתקרבתי בטעות מתוך שינה, ואז הבנתי שהוא בכלל עושה את זה. שנייה לפני שהוא נגע ראיתי – והוא לא הצליח".

https://www.srugim.co.il/708907-%d7%a9%d7%92%d7%a8%d7%99%d7%a8-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%97%d7%a9%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%94%d7%98%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%95

לאחר הרגעים הנוראיים הללו, הנסיעה המשיכה כשהוא לידה – עד שהוא ירד אחרי מספר תחנות. "לא היה שום מקום אחר והוא ירד כמה זמן אחרי, לא אמרתי למישהו, לא אמרתי למישהו בנסיעה" טענה ז'ורנו. לא היה לי נעים שמתוך שינה עושים לי דבר כזה, שאני צריכה לא לתת לעצמי לישון, הרגשתי גועל כזה ורתיעה".

כשנשאלה מה הפתרון לדעתה, ז'ורנו אמרה כי צריך "לעשות הרבה יותר קווים, זה נגרם מכך שהכל מפוצץ ואין מספיק קווים. אם כל קו מפוצץ עד אפס מקום, אז יש ביקוש ליותר מקום".

מה דעתך על העובדה שאנשים שאינם בעלי תעודת זהות כחולה עולים לאוטובוסים הללו?

"אני גם נגד וגם לא. אם אני ארצה לעשות שיפוץ בבית אני כן אצטרך פועלים. אני גם לא חושבת שכולם לא בסדר. אבל אני לא חושבת שזה בסדר שמישהו בלי תעודת זהות כחולה יעלה על תחבורה ציבורית בישראל, מה גם שהם יכולים לעבור את המחסום לאריאל".

"אנחנו חייבים להחזיק שני רכבים, אני יודעת מה המצב באוטובוסים"

בת אל, תושבת ברוכין ואמא לשלוש בנות, סיפרה כי ההטרדות והצפיפות מעליית הפועלים לאוטובוסים היא תופעה שקיימת שנים רבות. "הרבה פעמים בקווים האלה הייתה תחושה עוינת, לא נעימה" אמרה. "בשעה חמש האוטובוס מלא בפועלים ערבים, צריך להצטופף ולא להתיישב. לא אחת ניסו לשלוח ידיים ומבטים, והתחושה הלא נעימה. באינתיפאדה לא עליתי על האוטובוסים, לא היה לי רכב ולא הייתה לי אפשרות להתנייד".

על האירוע הקשה שחוותה היא מספרת במעורפל: "אני די מדחיקה כי אני לא יודעת מה בדיוק היה שם – אבל כן היו דברים. אני ידעתי לעמוד על שלי, אם הרגשתי לא נעים או שהרגל מתחככת יותר מידי עם שלי – הלכתי ליד הנהג כדי שיהיה עוד מי שיראה אותי, או הייתי יושבת ליד אישה או אמא, מה שבדרך כלל לא היה בנמצא".

"היום בתור אמא, אנחנו חייבים להחזיק שני רכבים, כי אני יודעת מה המצב באוטובוסים" המשיכה. לטענתה, בני משפחתה צריכים "להרגיש שאנחנו אורחים מזדמנים, שהאוטובוס שלהם. אנחנו לא יכולים להסתמך על אוטובוס וחייבים להחזיק שני רכבים".

כיום הילדים שלה עוד קטנים, אך בת אל עדיין חוששת מהעתיד. "כשהילדים שלי יגדלו ויצטרכו לנסוע ממקום למקום אני לא בטוחה שאוכל לאפשר להם לנסוע בתחבורה הציבורית" הודתה. "בתקופה האחרונה אני לא נוסעת בגלל החוויה הזו. גם סיפורים שאני שומעת מאנשים ומחברות"

מה אפשר לעשות לדעתך?

"הלוואי והייתה לי תשובה. הלוואי והיה אפשר לעשות אוטובוסים נפרדים, אבל קשה לי להאמין שזה יהיה אפשרי. צריך לייצר איזה שהיא אכיפה כזו, אנשים שעוברים הכשרה ובודקים את האוטובוסים, את האנשים שעולים, שומרים על כללים פורמליים שכדאי שיהיו באוטובוס, כמו שאסור לעשן. משהו כזה. כשאני יושבת באוטובוס ומדברים בערבית ומסתכלים עלי, זו תחושה שהיא לא נעימה – זו תחושה שהיא מאיימת, זה מרגיש מאיים ולא נוח".

מחברת תנופה נמסר בתגובה לסרוגים: "קווי השירות והמסלולים נקבעים על ידי משרד התחבורה, ואנו כמפעיל מחוייבים לפעול בהתאם לרישיון הקו. כל נוסע רשאי לעלות לכל קו שירות שייבחר ללא כל אפליה על רקע דת או לאום. אוטובוס שהתמלא בנוסעים אינו רשאי להמשיך באיסוף, ועליו לדלג על שאר התחנות, ובמקביל שולחים אוטובוס נוסף לתגבור ואיסוף".