אז איך היו ההופעות במוצ"ש שבת ארגון? שוב הבנים רקדו על הבמה והבנות הוסתרו מאחורי האולטרה סגול?

לפני 28 שנים, כשלמדתי בכיתה ט' באולפנא בכפר-פינס, היתה זו השנה הראשונה בה אבות לא הורשו להיכנס להצגה של השמיניסטיות בהכתרת רבנית פורים. עד אז, תאמינו או לא, באולפנא בכפר-פינס בנות צדיקות הופיעו על הבמה, והאבות, חלקם רבנים ידועי שם וחלקם סתם דתיי כיפה סרוגה, ישבו בקהל וצפו. היום קשה להאמין שכך היה נהוג שנים רבות באֱם האולפנות הידועה כאולפנא דוסית במיוחד.

כי ככה זה בעולם שלנו, דברים זזים ומשתנים, ומה שנתפס מקובל ולגיטימי שנים רבות, משתנה תוך דור אחד, וכיום כמעט בכל המוסדות הדתיים, גם באולפניות וכמעט בכל הישובים הדתיים מקובל שנשים אינן מופיעות על הבמה, ואם מופיעות, ודאי שאינן רוקדות. אלא אם כן האולם מוחשך ואור אולטרה סגול מאיר את הכפפות הלבנות שעל ידיהן.

אני זוכרת שאמא שלי התפלאה מכך שבסניף בני עקיבא בו גדלתי רקדנו נפרד, וסיפרה איך בסניף שלהם בנים ובנות רקדו במעגלים משותפים ולא ראו בזה שום בעיה.

מסתבר שהשינוי בחברה הדתית ההופכת לאומית, קיצונית ודתית יותר – לא התחיל לפני 28 שנים, אלא הרבה קודם.

לא, אל תסגבירו לי בבקשה שזו ההלכה ושעם ההלכה אי אפשר להתווכח. באולפנא בכפר-פינס איש לא יטען שההלכה לא היתה חשובה ובכל זאת למעלה משלושים שנה נשים הופיעו שם על הבמה מול גברים. מה קרה פתאום ב-1994, ההלכה השתנתה?

ההלכה כשמה כן היא, הולכת ומשתנה בהתאם לפני הדור. יתכן שבספרי ההלכה כתוב שאסור או מותר, אבל בכל דור הציבור מיישם את ההלכה על פי דרכו. ככלל, אני מאמינה שהלכה צריך ללמוד לא מספרים אלא מההורים שלנו, מהדורות הקודמים.

השינוי בחברה הדתית לאומית לא התחיל לפני 28 שנה, הוא התחיל הרבה קודם (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)

כשאני רוצה לדעת אם לנהוג כך או אחרת, אני לא הולכת לספרי ההלכה וגם לא לרב. אני הולכת לאמא שלי ושואלת אותה, ומה שהיא אומרת מחייב אותי. נכון שיש התפתחות ושינויים ואי אפשר לעשות בהכל העתק-הדבק מדור ההורים, אבל זו תפיסתי ההלכתית, על רגל אחת.

בשבוע שעבר התקיים דיון בקבוצת הפייסבוק "פמיניסטיות הלכתיות", כשאחת המשתתפות כתבה על מנהג האולטרה סגול וכמה לבת שלה נוח עם זה. זכותה של הבת להרגיש עם זה נוח, אם כי אצלי מתעוררים ספקות לגבי הערכים של חֶברה בה גדֶלה נערה שמעדיפה להסתתר מאחורי אולטרה סגול ואני תוהה מה לומדת נערה כזו להרגיש עם עצמה ועם גופה.

מכל מקום, כשעניתי לאותה כותבת שאצלנו בקיבוץ הדתי בו אני גרה, בנות מופיעות על הבמה וגם רוקדות, ללא אולטרה סגול, היא התפלאה ותמהה אם לכולן נוח עם זה. לא הלכתי כמובן לבדוק אם לכל אחת ואחת נוח עם זה, בדיוק כפי שבכל הישובים והאולפניות, כשהחליטו לאסור על בנות להופיע ולרקוד על הבמה, לא הלכו ושאלו כל אחת ואחת אם נוח לה עם זה.

משום מה, יש המון מודעות ורגישות כלפי הצד השמרני יותר, אבל כשאני מרגישה שרומסים אותי ואת בנותיי בכך כשאוסרים עליהן להופיע ולרקוד, הרגישות והאכפתיות פתאום נעלמות כלא היו. וזה עוד דיון שהתקיים בקבוצת פמיניסטיות הלכתיות.

כששואלים למה גדולה כל כך ההיסטריה מזה שאבי מעוז מקבל תפקידי מפתח בחינוך במדינת ישראל, אני עונה שגם כשאבי מעוז לא היה בשלטון וגם כשהוא לא קיבל תקציבים להוביל את החינוך ה"יהודי" של ילדינו, תוך שני דורות נהייתה הקצנה בציבור הדתי, כשאבי מעוז בשלטון אפשר רק לדמיין לאן הדברים יכולים עוד להידרדר.

אז כל הבנות שנאלצו במוצאי שבת-ארגון להסתתר מאחורי חושך ואולטרה סגול, תדעו שלא נכנענו, שאנחנו ממשיכים וממשיכות להילחם על זכותכן להופיע. ואם התעייפתן, אתן תמיד יכולות לעבור לגור באחד מהקיבוצים הדתיים. פה לכולם יש מקום על הבמה. גם לבנות.

כשהגעתי לכיתה י"ב והופעתי על הבמה יחד עם חברותי באולפנא, מול האמהות בלבד, אבא שלי התגנב והציץ מהצד על ההצגה. הוא לא קיבל את זה שלא מאפשרים לו להיות נוכח באירוע הסיום של בתו.

באותם ימים כעסתי עליו והייתי נבוכה מהתנהגותו. היום אני גאה בו.

הכותבת היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנא בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.