ברשותכם מבקש להניח בצד את העיסוק בפרשייה שהחלה בקול רעש גדול והולכת ודועכת לה, לולא קומץ תעמולנים שמנסים בכל כוחם לייצר עניין מלא כלום, נוטה להניח כי בימים הקרובים הסיפור יהיה מאחורינו.

חלף זה מבקש לבחון תופעה מדאיגה, להבין מה פשר האיבה שהתפרצה בתקופה האחרונה כלפי ישיבת הר המור (להלן ה"מ) וההנהגה הרוחנית שלה, ומה משמעות הזרמים התת קרקעיים שגעשו להם בזעף.

כאבתי לקרוא על השמחה לאיד, חיכוך הידיים והביטויים הקשים שנאמרו במשפט השדה הלא הוגן, כאילו מדובר באויב מר של היהדות ובפרט של הציונות הדתית. אין ספק שמנעד הרגשות הלא פרופורציונאלי שפגשנו בשבועות האחרונים נוגע אצל רבים בציבור הדתי בדיאלקטיקה הלא פתורה בעולמם הרוחני והדתי, שיצרה אצלם טלטלה, מעין אבריאקצית המונים, להלן ננסה לעמוד על משמעותה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

אבי מעוז על פרשת הרב טאו (צילום: ערוץ כנסת)

הטיעונים שהושמעו וניבטו מרבים ממבקריה של הישיבה ודרכה, היו בסגנון "הם מנותקים", "מתבדלים", "זחוחים", "לא מתמודדים עם המציאות", "הם בכלל חרדים". המכנה המשותף לטיעונים אלו ואחרים הוא שיש כאן כמעין כת סגורה ומפחידה שלא מתכתבת עם המציאות המאיימת על הדתיות 'הנורמלית' ו'המשתלבת', זאת כאשר כל מי שיכנס אף לרגע לבית המדרש דנן, יפגוש צעירים ומבוגרים עדיני נפש ואידאליסטיים. אז מהיכן ועל מה כל הקצף?

אנסה לשרטט לענ"ד את גורמי הלהט המתפרץ, וכפי הנראה הבלתי נמנע, שנוצר ונתן רוח גבית להכפשה הנוראית.

שורשי הקיטוב להבנתי, נעוצים בשפות שונות בין עולמות רוחניים וערכיים שונים המפעמים בקרב הציבור הדתי, וכחלק מזה באופן ובדרך בה התפצלו תלמידי הרצי"ה זצ"ל לאחר פטירתו לפני ארבעים שנה, ובדרך הסברתם ותפיסתם את משנת מרן הרב קוק (האבא) זצ"ל.

ניתן לעשות חלוקה כללית לארבעה זרמים כלליים:

1 אלו הרואים את עצמם נאמני רוחו ודרכו של הרצ"יה שלמדו אצלו והמשיכו ללמד את דבריו בדיוק כפי ששמעו מפיו ולפעמים לפי תחושותיהם. יש בדרך זאת נאמנות למקור אך לא בהכרח המשיכו לבררה ולהעמיק בה ולראות בה תשתית גרעינית להתחדשות ומענה לאתגרי התקופה ולדור מתחדש, מעין העתק הדבק שלא בהכרח מתכתב עם המציאות וממלא לא מהווה מנוע ורוח חדשה לדורות הבאים, לפעמים ניתן לשמוע בה צליל נוסטלגי .

2. כאלו הרואים ברצי"ה את רבם באופן כזה או אחר בפרט בדור השני לתלמידי הרצי"ה, אך יתקשו להודות שנחה עליהם מזה שנות דור רוח אחרת. חשו במודע או שלא במודע צורך לחזר אחר תורות חדשות, לרוב נאו חסידיות, ובכך יצרו שפה רוחנית חדשה קיומית הנותנת מענה למאוויים רוחניים ונפשיים פרטיים, או לחילופין כאלו שגיבשו להם תפיסות אוניברסליות פלורליסטיות פחות תובעניות ומחייבות, אמנם לא זנחו את משנת הרב קוק, עדיין תורתו מהווה אצלם השראה ויש שישכנעו את עצמם שמשנתו תשתית או המשך לעולמות החדשים שפגשו.

3. תלמידיו הקרובים והנאמנים של הרצי"ה ובראשם הרב צב"י טאו שליט"א, המדייקים בכל מילה מדבריו. מבחינתם משנת הרב קוק, האבא, דרך ההסברה של בנו, היא התורה לדור ולדורות, 'התורה הגואלת'. ויחד עם זאת תורתו מהווה תשתית להתחדשות אין סופית ומלאת השראה ומנוע מלא חיוניות לשומעי תורתו.

תלמידיו אינם מתכנסים רק בד' אמות של ההלכה. היכן שיקראו לדגל נמצא אותם, חינוך, רבנות, דיינות, התיישבות, צבא ועוד. רבים עשויים לראות ברב טאו שמרן המדקלם את תורת רבו, אך זהו מבט שטחי וחוסר הבנה בתפקידו המרכזי בהנחלת תורת רבו. מחד הרב טאו נאמן אבסולוטי לתורת רבו, אך גם אינו מהסס לחדש בה ולגזור עקרונות לאתגרי הזמן, ופעמים רבות עשויות להישמע בלתי מובנות אף לתלמידיו הקרובים ואולי אף סותרות, אך יידרש זמן לראות את שתלמידיו לא מסוגלים לראות במבט ראשון.

מבחינתו תורת הרב קוק חיה ומחיה את הדור, בעיונו מזקק הוא ומגדיר את משנת הרב בדיוק הראוי לה כדי למנוע תופעות פופוליסטיות ופולקלוריסטיות בסגנון חבקו"ק. כלומר, משנת הרב והעיון בה אינה בהכרח להמונים ע"י הקטנת ורידוד תכניה, אך רוחה של תורת הרב קוק אמורה להשפיע ולרומם את האומה כולה לגאולתה.

4. בתי מדרש בודדים מהציונות הדתית שאינם מהווים המשך לישיבת מרכז הרב. לרוב הן תוצר של אינטגרציה עם העולם החרדי או בעלי זהות ייחודית המשך של רוח ומסורת מרבותיהם שבחו"ל.

נשוב לטענות. לכאורה יש גרעיני אמת בדברי המלינים, אך עלינו להבין – מכיוון שבבתי מדרש רבים כיום, השפה היא קיומית, העוסקת בחוויית הפרט ועולמו הרוחני הפרטי בעיקר, כנגזרת של רוח נאו חסידית המפעמת בבתי תלמודם. או לחילופין בתי מדרש שהרוח והשפה השלטת הינה אינטלקטואלית, המתכתבת עם תפיסות עולם אוניברסליות והלכי מחשבה הנעוצות באסכולות הומניסטיות. ויש בתי מדרש שעולמה של הלכה היא שפתה המרכזית, האחרונים חיים בין עולמות. מחד שואבים מהלמדנות ורוח המוסר החרדית, ומאידך רואים בשירות הצבאי ביישוב הארץ ואינטגרציה חברתית כערך, אך לרוב משולל משנה רוחנית גאולית קוהרנטית.

מאידך, דרכה של ישיבת המור והנהגתה מושפעת ישירות מרוחו של הרצי"ה קוק זצ"ל, בה השפה היא נצחית וכללית. התורה הגואלת את האומה ואת המציאות היא לחם חוקה ונשמת אפה. ההבנה שהקודש עשוי לגאול את האדם והעולם אינה מליצה, כי אם תנועת חיים טבעית. המיקוד והחזון הוא בקיום האומה ותורתה דרך גאולת ארצה.

בית המדרש דנן, רואה את עצמו המשך ישיר לחזונו של הראי"ה קוק בשיבת ציון ובפרט בהפחת רוח ונשמה במפעל הציוני. עולמו הרוחני של הפרט מהווה חלק ממגמה רחבה יותר בתיקונה של המציאות, אך בשום אופן אינו תכלית בפני עצמה. בהגדרה זאת אין חלילה להמעיט מחשיבותם של עולמות רוחניים אחרים והברכה שהם מביאים לעולם התורה ולעולם בכלל.

הרי שתפיסה רוחנית זאת, למי שאינו מורגל בשפתה אלא ממוקד בהקשבה להלכי הרוח ורגשות הקודש הפרטיים שלו, או מושפע מאווירה פוסט מודרנית וחי בנינוחות עם התרבות המערבית, עשויה להיות זרה מנוכרת ואף מאיימת. אז מה הפלא שנוצרת זרות ואיבה ע"י בעלי אינטרסים מגויסים. אמנם שוליים אך מספיק לכדי יצירת דה-לגיטימציה ציבורית.

בשני העשורים האחרונים רבים מהדור השני והשלישי לתלמידי הרצי"ה, התעייפו מנטלית מדרך האורות הארוכה ומצאו מחסה בתורות חסידיות או אקסיסטנציאליות, ויצרו שפה אישית עם עוצמה אמוציונלית הנותנת להם מרווה לנפשם ומלהיבה את תלמידיהם (לדוגמא, ראו את רשימת ראשי הישיבות הגבוהות המופיעים באירועי 'צמאה' יט' כסלו ודומיהם).

עם כל החשיבות והחביבות במתן מענה רוחני פרטי ורגשי לתלמידיהם, יש לקחת בחשבון כי בכך נוצרת אמירה כי אין דיה במשנת הרב לתת מענה ומרווה לנפש הדור, והתווית דרך מאוד פרסונאלית בעבודת ה'. מאידך, בבתי המדרש של התורה הגואלת ממוקדים בחזון ובתיקון הכלל. ניתן לומר בזהירות כי הם נותרו כמעט לבד במערכה כחוד החנית של עולם הרוח הכלל ישראלי. החזון ב"ה משפיע את רוחו למערכות ציבוריות רבות, ולכן דרכם עשויה לאיים ואף לייצר התנגדות.

הבדל מהותי נוסף; נקודת המוצא של בהמ"ד דנן. בתפיסתו, התורה היא יסוד הכל והיא המגדירה את המציאות ומעצבת אותה, ממילא היחס אל העולם שבחוץ ואתגריו נגזר מתוך בירור פנים בית מדרשי, ולכן היחס לחוץ וערכיו הכרחי אך משני, וזאת בשונה לחלוטין מהתפיסה הקיומית הנותנת משקל משמעותי לחוץ וקשובה לו בגיבוש עמדות עקרוניות וגם תורניות.

לשיטת הר המור, ממשק שאינו זהיר עם השאון העולמי, על אף נחיצותו, עשוי לטשטש את המבט הרוחני הצלול הנדרש בהכרעות ערכיות ובפרט ציבוריות. לכן עמדה זאת עשויה להתפרש כניתוק מהחיים או זחיחות אל מי שמחוץ לבהמ"ד דנן. היות ולשיטת ה"מ היכולת להשפיע על החיים ולרומם אותם אפשרית רק כאשר לא טובעים בשאון שבהם.

בה"מ הלו"ז המרכזי בבסיס התפיסה הרוחנית שואב את רוחו ממבט היסטורי של עם ישראל הזקן שבעמים עם חזון לגאולת המציאות. כשהלכי מחשבה אלו פוגשים בהלכי מחשבה קיומיים עכשוויים, ובפרט למי שחי את תופעת אשליית הרשתות החברתיות בה השיח הוא פופוליסטי ואמוציונאלי, נטול סיכוי להבין את שפתם.

הטענה 'הם חרדים', מעוררת גיחוך. האמנם נאמנות להלכה ולדקדוק בפרטי מצוות זאת חרדיות או שמא יהדות טבעית פשוטה ומתבקשת? נדמה לפעמים שהגדרת הציונות הדתית הקלאסית היא קוקטייל ססגוני וגמיש שהעיקר שיהא ערב לחיך ושכולם יהיו מרוצים ממנו. האמנם כך ראה הרב ריינס זצ"ל את המזרחי בהקמתו! כבר בשעתו מרן הראי"ה קוק זצ"ל כתב בחריפות למזרחי על עמדתו הפשרנית ביחסו לערכי הקודש. במחשבה שנייה, אכן ה"מ הם 'נטורי קרתא', אלו שעדיין מתייחסים ברצינות ובמסירות ללא פשרות לתורה המסורה לנו.

סקירה זאת מבהירה לנו, כי החלקים בציבור הדתי המבטאים התנגדות והסתייגות – ובמקרי קיצון דמוניזציה מבית המדרש דנן ומורשתו הרוחנית – כנראה אינם מבינים כלל את שפתו הפנימית. אך כאן נדרש לעשות הבחנה בין העתודה הרבנית, שכפי הנראה בחלקה חשה תסכול שלא בהכרח מבוטא כלפי חוץ ביחס לה"מ והתפרץ לאחרונה. קשה להישאר אדישים מול בית מדרש שהפך להיות מעין כור אטומי ומנוע לאלפי תלמידי חכמים צעירים ומבוגרים כאחד, ובפרט כשהוא מציב מראה מלוטשת על דרכך מעצם היותו.

אך שונה הוא הציבור הרחב בהתייחסותו בהיותו ניזון מהתקשורת והמדיה. דרך צינורות אלו קל יותר למכור רדידות ופיקציה ערכית מאשר עומק ושפה ערכית שאגודה עם הנצח. ואעפ"כ בשנים האחרונות ניתן לפגוש יותר ויותר קהלים בציבור הדתי המוצאים את יניקתם הרוחנית מתורה זאת.

ברור לי שרבים בציבור שפיתחו התנגדות לישיבת הר המור ולהנהגתה הרוחנית, מעולם לא באמת נפגשו באופן בלתי אמצעי עם רבניה ותלמידיה של הישיבה וספגו את האווירה והרוח המפעמות במקום. לדאבון הלב הם הוטעו מפרסומי כזב מגמתיים.

המשבר שפקד את הציבור, יכול גם להוות הזדמנות נדירה לנסות לפגוש ולהכיר יותר מקרוב ולעומק ובכנות את הדמון שסיפרו להם על קיומו ואין ספק שעולמות חדשים ומאירים יחשפו בפניהם. מי ייתן שבע"ה יקוים בנו " עַד־יֵצֵ֤א כַנֹּ֙גַהּ֙ צִדְקָ֔הּ וִישׁוּעָתָ֖הּ כְּלַפִּ֥יד יִבְעָֽר. וְרָא֤וּ גוֹיִם֙ צִדְקֵ֔ךְ וְכָל־מְלָכִ֖ים כְּבוֹדֵ֑ךְ".