פרס מוסקוביץ' משכיח את מפעל החיים של הרב אליהו אביחיל

  בלי יח"צנות. הרב אביחיל

יש אנשים שפועלים במסירות נפש למען מטרה, ובסוף מושכחים מההיסטוריה.

אלו אותם אנשים שקמים ומתחילים לפעול ולעשות מעשה. משהו בוער בהם בפנים, בקישקעס, והם רוצים לשנות, לתקן עולם בעניין מסוים שנראה להם חשוב ביותר. הם לא בעלי אמצעים, לא עשירים. לא מפעילים את כל העולם ואשתו בעזרת המעמד שרכשו לעצמם וכסף, אלא פועלים בעצמם, עם כל הכוחות שיש להם, ורותמים לכך גם את המשאבים הכספיים הלא-רבים של המשפחה.

אחד האנשים שעשה מעשה מהפכני בעם ישראל בזכות מסירות הנפש שלו, הוא הרב אליהו אביחיל. עדיין זכור לי שהוא הגיע אלינו לפני יותר מ-30 שנה לאולפנא להרצות על עשרת השבטים. הוא היה נשמע לנו הזוי, איש חינוך שהלך לקצות העולם, בעצמו, בכספו. יש שראו בו משוגע. כמו שאמרו גדולים בעבר – לולא המשוגעים לדבר, לא היה הדבר מתקיים. הוא היה המשוגע לדבר. הוא מצא את השבטים האבודים במזרח הודו, והעלה אותם לישראל.

מבצע שדרש ממנו הכל – לא רק כסף, לא רק כוחות נפש וגוף להגיע לכל המקומות הנידחים האלה, לא רק תעצומות נפש לעמוד מול המלהגים, המלגלגים, הביורוקרטים שלא מזיז להם, לא רק לגייס את פוסקי ההלכה לטפל בענייני קבלת קבוצה כזו לעם ישראל, למצוא להם מקום מגורים מתאים שיקרב אותם לחיי תורה בארץ ישראל, ללמד אותם, ללוות אותם בכל שלבי הקליטה בישראל – הגיור, מגורים, מקומות עבודה, פתרון בעיות אישיות, שידוכים, ומה לא. מבצע שדרש ממנו את כל חייו.

הרב אביחיל, בסך הכל היה איש חינוך, לא איש שיושב על מטמון גדול, לא איש תקשורת או פוליטיקה בעל קשרים ענפים. יהודי שהיה אכפת לו עד כדי כך – שהוא הקדיש את כל חייו הבוגרים למימוש שיבת ציון של עשרת השבטים. "בני מנשה" קוראים להם היום, הם שכנים שלי, חברים שלי, ואני מחבבת מאוד את הקהילה הזה, שנמצאת כאן בזכותו.

לא רק בהם הוא טיפל: יש גם קהילות מדרום אמריקה כמו פרו, ועוד מקומות בעולם. כולם עברו דרכו, הגיעו לישראל, עברו הליכי גיור, והפכו להיות חלק אינטגרלי בעם ישראל השב לארצו בארץ ישראל.

לארגון שהקים הרב אביחיל קראו "עמישב". לאחר שנים של פעילות, נוצר קשר בינו לבין יהודי ציוני פעיל, צעיר ממנו בדור, שרותם את נכסיו למען מטרות יהודיות וציוניות חשובות. שמו מיכאל פרוינד שהתגייס לעזור במשימה הייחודית הזו, ונרתם לעזור.

מה שקרה ביניהם לא ידוע לי, ולא ממש מעניין אותי. מוצדק או לא מוצדק, זה לא העניין. קורה פעמים רבות שבין האידיאולוג שלא מבין בניהול, לבין איש המשאבים והניהול מתגלעות מחלוקות, עד לפיצוץ. גם הפרש השנים והבדלי מנטליות תרמו את שלהם, מן הסתם. אולי לא מסכימים על דרכי עבודה, על אסטרטגית פעילות.

השורה התחתונה היא שהרב אביחיל נוטרל מהעמותה שלו, פרוינד הקים את "שבי ישראל", והיום – הוא קוטף את כל התהילה על פועל חייו של הרב אביחיל. אין לי מילה רעה להגיד על פרוינד, שעושה עבודת קודש. פרוינד הוא בעל אמצעים. הוא גם דואג ליחצ"ן את העבודה שלו, וזה חשוב. הרב אביחיל לא היה בעל ידע וכישורים לעסוק ביח"צון (בעיה אינהרנטית של הדור הקודם של הסרוגים…), ורק אנשים מהמגזר הכירו אותו. ואני עוקבת אחרי הפרסומים: כתבות, סרטים, ראיונות ועוד. חסר לי שם משהו מאוד חשוב. חסרה לי ההתייחסות לרב אביחיל.

אני רק אומרת דבר אחד: איפה הרב אביחיל בכל הסיפור? למה לא ראיתי קרדיט לפועלו של הרב אביחיל? צפיתי בסרטונים ביוטיוב, קראתי ראיונות, וכאילו – לא היה הרב אביחיל. לא קיים. פועל חייו נמחק. למה?? מישהו ירק דם במשך שנים. מישהו הקריב את כל חייו כדי לחרוש תלם באדמת בור. את כל הכסף שלא היה לו הוא השקיע בפרוייקט מציאת עשרת השבטים והעלאתם לישראל.

כבעל השפעה ציבורית, אני פונה אליך – תן לו הערכה. תן לו קרדיט ציבורי. מגיע לו. מגיע לאשתו, מגיע לילדיו. לפני כחצי שנה יצרתי קשר עם המשפחה, לאחר שפנו אלי מקהילת "בני מנשה", לעורר את תודעתי למצבו הרפואי המידרדר של הרב אביחיל. ביקשו ממני רעיון מה לעשות למענו. הרב, שלא רצה לקלקל את מה שנעשה לטובת קהילת בני-מנשה, שמר על שתיקה כל השנים. השאיר את הכאב האישי שלו בבטן. הוא לא שיתף אחרים.

היום הוא כבר בשנות השמונים לחייו, ומצבו הידרדר בשנים האחרונות. עלה לי אז רעיון: להציע את מועמדותו לפרס ישראל, על מפעל חיים. יצרתי קשר עם בני משפחתו, הקדשתי כמה שעות טובות לעניין במשך כמה שבועות. הפניתי אותם לאן שצריך, ואני לא יודעת מה קרה עם זה בפועל. לא יודעת אם הגישו את מועמדותו.

בשבוע שעבר פורסם, שמיכאל פרוינד זכה בפרס מוסקוביץ, על פעילותו ב"בשבי ישראל". אני מברכת את מר פרוינד הנכבד, פעילותו, כהמשך לפעולו של הרב אביחיל, ברוכה בעיניי, והוא עושה את העבודה בצורה נהדרת ומעוררת הערכה. אני רק מבקשת ממך דבר אחד: תן לרב אביחיל את מה שמגיע לו. הוקרה, הערכה הציבורית. עמוד על הבמה הציבורית המכובדת בליל יום ירושלים – והבע הערכה והוקרה לפועלו של הרב אליהו אביחיל, שלולא מסירות נפשו של הרב ובני משפחתו – אף אחד לא היה שומע על יהודי מזרח הודו ו"בני המנשה", והם לא היו כאן איתנו בישראל.