אני יודע שהמאמר הזה יעורר המון תהודה והמון מחלוקת, אבל לא אוכל לחשות. ולא, אני לא רוצה לעסוק בפרשת הרב טאו. אני רוצה לדבר על גלי השנאה כלפי ערבים שהשאירה כאן קבוצת מיעוט.

לפני כן אני רוצה להסביר מה הייתה המורשת של אברהם אבינו בעולם. הקב״ה מעיד עליו וקראנו זאת בשבוע שעבר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". מה זה לעשות צדקה ומשפט? לתמוך במי שצריך, לעזור למי שצריך לתמוך בשבורי לב. זאת מורשתו של אברהם אבינו.

הנציב מולוז׳ין מרחיב בדברי הקדמתו המכוננת לתורה: יש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם "ישרים" בייחוד, ולא "צדיקים" או "חסידים" וכדומה. וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי "ישרים", ובלעם התפלל על עצמו שיהא אחריתו כמו בעלי זה הכנוי.

והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא" (דברים לב ד), דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם… וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם!

אתם מבינים מה היתה מורשתו של אברהם אבינו? דאגה ואחריות לחלש, גם אם אינו יהודי, רצון לקדמו, דאגה לשלומו. זאת היתה מורשתו! אברהם אבינו מגיע לחברון כשבאמתחתו ההבטחה האלוהית ״לזרעך אתן את הארץ הזאת״, אבל בכל אופן כשהוא רוצה לקבור את אשתו, הוא מקיים משא ומתן עם תושבי המקום ורוכש מהם את מערת המכפלה במחיר מופקע.

למה הוא עושה זאת? האם אינו יכול להכריז ״אלוהים הבטיח לי״, אברהם היה שיך גדול באותם ימים, לרשותו עמד צבא חמוש ומזויין של אלפי חיילים שבהוראה אחת שלו היו שוחטים את כל תושבי חברון הכנענית בלי להניד עפעף. אברהם היה גנרל עטור קרבות שניצח מלכים ואכל אותם לארוחת בוקר. כי לאברהם אבינו היה כבוד אמיתי, היה לו מסר.

ולמה אני צועק את הדברים? משום שהשבוע ראינו את המוני עמך בית ישראל נוהרים בהמוניהם אלינו לקרית ארבע היא חברון כדי להתחבר לאבותינו ולחזק את הבנים החיים בעירם. מרחיב את הלב ואת הדעת ואינו מובן מאליו. הפנינג ססגוני ומרהיב מחזק ומעודד ברוכים הבאים כולם. אבל תמיד יש מיעוט קטן וקולני שבוודאי אינו מייצג את ההמונים המעיב על השמחה. המיעוט הזה חייב לזרוק אבנים, לעורר פרובוקציות, להשחית רכוש של ערביי חברון.

מי שגילוי בעלותו על ארץ ישראל מתבטא במעשים המכוערים האלה, הוא עלוב, אינו בטוח בעצמו ובעלותו על הארץ דלה. על מגש של כסף הוא מגיש לשמאל המדיני את ההתיישבות היהודית בחברון ובאזורי יהודה ושומרון. זאת בוודאי אינה המורשת של אברהם אבינו, אב המון גויים המתהפך בקברו לנוכח מעשים כאלה של פגיעה לא מוצדקת במי שאינו יהודי.

"אלימות בין ישראלים לפלסטינים בשבת חיי שרה בחברון", כך נפתחות מהדורות החדשות. התקשורת לא מנפחת, השנה, לנגד עיני קרו הדברים, ראיתי והתביישתי. ראיתי המון פרוע ומוסת וזה היה נראה רע מאוד, מביש מאוד. אף אחד לא ימכור לי לוקשים על ׳תקשורת עויינת׳, כי ככה בדיוק זה היה נראה. בושה וכלימה. הנחמה הקטנה: התבוננתי על האנשים האלה, הם היו אורחים (לא רצויים) ממקומות אחרים, לא ממחוזותינו. זה לא הנוער הנפלא והאידיאליטסי שלנו, בוודאי לא של קרית ארבע חברון ולמיטב ידיעתי גם לא של ישובים אחרים.

בבוקרו של יום ראשון אנחנו מתעוררים עם ערמות של אשפה שהשאירו האורחים. עם האשפה הפיזית נתמודד, שתי המועצות המצויינות שלנו, המועצה המקומית קרית ארבע חברון והמועצה המקומית חברון, אבל עם האשפה הרוחנית שהשאירו המבעירים המסיתים מטעם עצמם, עם גלי השנאה שאין לה שום מקור לא ביהדות ולא במורשת אבותינו הקדושים שחיו כאן, עם זה יקח לנו חודשים ארוכים להתמודד.

איש לא ביקש ממני לכתוב את המאמר והבוקר אחרי תפילת שחרית אני שמח שגם ראש המועצה אליהו ליבמן חושב כמוני בדיוק. מי שמגיע לחברון כדי לזרוק אבנים ולהשחית סחורה של אינם יהודים, שישאר בבית. אנחנו כאן, בעירם של האבות שהנחילו לנו מורשת של אהבת אדם כולו ואחריות לרוחניותו, לא צריכים אותו. הוא לא ראוי לבוא לכאן.

מי שאינו יכול להכיל מסר מורכב של מלחמה ללא פשרות בטרור הערבי מצד אחד אך אהבה גדולה ואיכפתיות לשכנו שאינו מעורב בהתנגדות כל שהיא לעם ישראל, שיתכבד וישאר בביתו ואל יבוא לכאן להבעיר את הרחוב ובמוצאי שבת לחזור הביתה ולהשאיר אותנו עם הלהבות הבוערים. הייתי חייב למחות, קחו את הדברים לתשומת לבכם.

—

אהרן גרנות הוא עיתונאי וסופר ישראלי, תושב קרית ארבע