פרשת שמיני: אל תטמטמו את הנפש

כאשר אדם אוכל מאכלים גסים, הוא מכניס אל גופו ואל נשמתו את אותה הגסות והיא המונעת ממנו להבחין בין הבדלים דקים של קודש וחול, של טמא וטהור. בלא הבחנות אלו, לא יוכל האדם להמשיך בשלבים אל השגת הקדושה. שמירה על עדינות הנשמה היא תנאי הכרחי כדי להגיע לשלבים מתקדמים של קדושה.

פרשת שמיני: אל תטמטמו את הנפש
  אל תטמטמו את הנפש. בשר חזיר (פלאש90)

אחר שסיימה התורה לתאר את בניית המשכן, את העבודה הסדירה בו ואת חנוכתו, תיאור ארוך שהחל באמצע ספר שמות ונמשך אל תוך ספר ויקרא. כעת עוברת התורה לרשימה של מצוות וציוויים שמגמתם היא העלאת החיים של האדם הפשוט למדרגה של קדושה. רוב הפרשות הבאות של ספר ויקרא יעסקו בנושא זה.

הציווי הראשון אותו מפרטת התורה היא רשימת בעלי החיים שיש להמנע מאכילתם. "דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ". התורה מחלקת בין ארבע קטגורית של בעלי חיים: בהמות וחיות, עופות, דגים ורמשים. לא את כל בעלי החיים מותר לנו לאכול, אלא רק רשימה חלקית שלהם. התנאים לאכילת בעלי החיים שונים בין הקבוצות, כשניתן לומר שכמה שבעל החיים יותר מפותח, כך דרישות הסף כדי לאוכלו מחמירות יותר.

התורה מפרטת את רשימת העופות שאסור לאכלם, ואת רשימת החיות המורשות באכילה. חז"ל למדו מכאן, שהפירוט השמי בא לתאר את הקבוצה הקטנה יותר. יוצא מכך שאת רוב העופות ניתן לאכול ואילו הרוב המוחלט של החיות אינן כשרות. התורה אינה מונה כלל את הדגים או את החגבים הכשרים אלא רק נותנת סימנים לכשרותם.

לא רק בדיני הכשרות ישנו מדרוג אבולוציוני אלא גם בהכשרת בעל החיים לאכילה. בעוד אצל הדגים והחגבים אין הקפדה על דרך קטילת בעל החיים, הרי שבעופות כבר יש צורך בצורה מסוימת של שחיטה, שמחמירה יותר כאשר מדובר בבהמות.

 אם ננסה לאפיין את סימני הכשרות, של בעלי החיים השונים, נשים לב כי ישנו מאפיין אחיד לכולם. סימני הכשרות של בהמות הינם שלושה: "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ". בהמה מפרסת פרסה, איננה הולכת על כפות הרגלים אלא על קצה הרגל. בניגוד לדוב או לכלב המהלכים על כפיהם, הכבש או הפרה מהלכים על קצות "אצבעות" הרגל. שסיעת שסע, היא חריץ החוצה את כף הרגל לשתיים. בניגוד לסוס או החמור שפרסתם שלמה, לבעלי החיים הכשרים הפרסה מחולקת לשתיים.

יוצא אם כן, שלא רק שהם מהלכים על קצות האצבעות, אלא הם עוד נשענים רק על חלק מהאצבעות. העלאת גרה היא תכונה של בעלי חיים צמחוניים בלבד, בו תהליך העיכול הוא מדורג. האוכל נאגר בקיבה ומתחיל בתהליך פירוק ראשוני, לאחר כמה שעות, כשהבהמה במנוחה, האוכל עולה מהקיבה חזרה אל פיה של הבהמה ללעיסה נוספת ולעיבודו קודם שירד אל הקיבה.

גם בסימני העופות (שאינם מוזכרים בתורה שבכתב, אלא נלמדים בתורה שבעל פה) "סִימָנֵי בְהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֱמָרוּ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס, טָמֵא". עוף דורס נמדד בכך שמקורו כפוף ואצבעותיו מחולקת משני צידי הרגל לאחיזה טובה יותר בבשר הניצוד. אצל עוף כשר, המקור צריך להיות ישר וכל אצבעותיו מקדימה.

אנו מוצאים אם כן, כי בעלי החיים המותרים באכילה הם בעלי החיים שיש בהם עדינות. לא בעלי חיים ההולכים על כפות הרגלים, אלא אלו ההולכים בעדינות, על קצות האצבעות. ולא את בעלי החיים הטורפים אלא דווקא את הצמחוניים. התורה מחנכת אותנו, שגם כשאנו אוכלים, גם כשאנו סופגים אל קרבנו משהו מבעלי החיים, עדיף לנו להכניס אל גופנו, רק מאותם בעלי החיים העדינים יותר, ואל לנו לספוג את הגסות והרצח של בעלי החיים הטורפים.

חז"ל דורשים על הפסוק שנאמר בסוף הפרשה: "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" שהחסרון של הא' במילה ונטמתם בא ללמד: "תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". הטמטום – קהות החושים, נובעת מחוסר עדינות. כאשר אדם אוכל מאכלים גסים, הוא מכניס אל גופו ואל נשמתו את אותה הגסות והיא המונעת ממנו להבחין בין הבדלים דקים של קודש וחול, של טמא וטהור. בלא הבחנות אלו, לא יוכל האדם להמשיך בשלבים אל השגת הקדושה.

כאשר התורה מתחילה את המסע אל הקדושה של היהודי הפרטי, היא מתחילה אותו קודם כל בשמירה על נשמתו של האדם בדברים הכי יום-יומיים. שמירה על עדינות הנשמה היא תנאי הכרחי כדי להגיע לשלבים מתקדמים של קדושה.

"כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי".

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו