ברברה טוכמן עוסקת בספרה "מצעד האיוולת", ב"קהילה או מדינה הנוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה". מציאות של מדינה כזו קיימת גם ישראל ואין צורך לחזור על המשגים האסטרטגיים שנעשו במהלך שנות קיומה.

מסתבר שיש בתוך מדינת ישראל קהילה גדולה "הפועלת בניגוד לאינטרס העצמי שלה", והיא מאחדת את מצביעי המפלגות המרכיבות את ממשלת לפיד.

ההידרדרות הביטחונית והכלכלית שהתרחשה במדינה מאז הוקמה ממשלת ה"שינוי" אינה מתבטאת בסקרים. כלומר הממשלה היוצאת, למרות תפקודה הירוד, זוכה לאמון גבוה עד כדי כך שנכתב פרק חדש ב"מצעד האיוולת".

משחיתים שלטי בחירות של איתמר בן גביר בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

מאחר ו"יש עתיד", היא הגדולה מבין מפלגות הגוש חשוב להבין מיהם האנשים שמצביעים ליאיר לפיד. אמנם זו משימה קשה אך באמצעותה אפשר לנסות לברר מה עובר על החברה הישראלית מאז בחירות 2013, עת נבחר לראשונה יאיר לפיד לכנסת כשהוא סוחף אחריו מאות אלפי מצביעים. סביר להניח שניתוח שכזה, של אופי מצביעי לפיד, לא יגרע ממנו מצביעים רבים, אולם יש לקוות שלא יצטרפו מצביעים חדשים.

למרות ההתבטאויות והנאומים של ראש הממשלה הנוכחי, אשר חשפו היעדר עומק אינטלקטואלי שבו הוא לוקה, עדיין זוכה לפיד להערצה עיוורת של מצביעים כה רבים המחזיקים עצמם כאנשים חושבים. לכן קיים החשש מהצטרפותם של מצביעים חדשים המוקסמים מה"שיק" שנוצר סביב אישיותו, שהוא מקור כוח המשיכה שלו.

ההסכם בעניין שדה קאנה הוא, לעת עתה, הביטוי המדאיג ביותר לחוסר ההבנה של ראש הממשלה בעניינים היוצאים מטווח זירת ההיאבקות בג'ודו, שגם בה הוא לא נחל הצלחה יתרה. הכניעה לחיזבאללה יצרה תקדים מסוכן, וההשלכות שלה על מעמדה של ישראל במזרח-התיכון הן חמורות ומסוכנות. וכבר עמד הרצל על כך ש"הכל במזרח מפחדים מן הכל. העם כמו חיה משתוללת, שאפשר לשחרר, אך אפשר גם לכוונה לכל כיוון".

מעבר לכך הובילה הכניעה לקונסטלציה מדינית ביטחונית הפוכה לחלוטין לקו הדיפלומטיה של ישראל מאז הקמתה. והכוונה ליצירת הזיקה בין לבנון לצרפת כגורם מאוחד הניצב אל מול מדינת ישראל. כאשר ראש ממשלת ישראל הופך את משמעות המלים "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד…", משל היו מכוונות לעם ישראל ולא לגויים, מתבקשת השאלה מה מדריך את התמימים, התולים יהבם בעלה נידף זה, ומצביעים ל"יש עתיד".

התשובה לכך מופיעה בספרו של תומס סואל "המרדף אחר הצדק הקוסמי", והיא מסתכמת בשתי מלים. "רוממות עצמית". אנשים בעלי רוממות עצמית הם המצביעים הטיפוסיים ליאיר לפיד. סואל כותב: "כשם שרודנים בעולם העתיק סיפקו לאנשים לחם ושעשועים בתמורה לנאמנותם, כך יכולים חזונות לרכוש השפעה רודנית על חשיבתם של אנשים: הם מציעים להם תחושת רוממות-עצמית בתמורה לנאמנותם לחזון חרף כל העובדות האומרות אחרת".

לפיד מגלם את הנאמר בפסקה זו בצורה כמעט מושלמת. החל בשליטה המוחלטת שלו בחברי מפלגתו, עבור בניסיונות ההשתקה של מתנגדיו בתקשורת וכלה בהחלטתו שלא להביא את ההסכם להצבעה בכנסת. לפיד מטשטש את רודנותו במלים גבוהות ויפות על "הטוב המשותף" ועל "האחדות". הוא מצליח להפנט אנשים הזקוקים לתחושת רוממות עצמית. בעיקר כאלה ה"חרדים" לגורל הדמוקרטיה.

ויש עוד מכנה משותף למצביעיו, העולה מתוך מסה שכתב מרדכי הורוביץ' לפני למעלה מארבעים שנה "זיכרון-השואה אינו מתפקד". "אם הישראלים יחליטו להיות חזקים…הם יווכחו תוך זמן קצר שהם יכולים להיות די חזקים כדי לעמוד בפני איום על קיומם מכל מקור שהוא… לשם כך יש להם יותר מדי מדענים ממדרגה ראשונה. דא עקא שמעשרה קבין של טמטום סוציולוגי שירדו על ישראל, תשעה נטלה האקדמיה היהודית,…"

הקב העשירי נותר לו מיותם, בודד ועזוב, עד שהגיעו מצביעי יש עתיד ואימצו אותו אל חיקם.