אני חושבת שחג הפורים הוא החג האהוב עליי מכל החגים בשנה.

כן, אם נכלכל את כל החגים לכדי פרטיהם, חג הפורים לוקח בגדול.

שותים, אוכלים, לוקחים את משלוחי המנות

ומשחקים עמם חבילה עוברת.

בקיצור, חג של "פאן לי במקסימום" –

הרי בסה"כ מדובר בחגיגה.

ובל נשכח את התחפושות.

הו, כמה אני אוהבת את התחפושות.

יום אחד בשנה, שבו את יכולה להיות מה שאת רוצה.

מי שאת רוצה, כמעט מבלי לתת דין וחשבון.

תמיד חשבתי שאני מחכה לחג הפורים,

כדי להתחפש.

אולי מעט מאוחר מדי הבנתי,

שלמעשה אני מתחפשת היטב גם בחיי היומיום.

במפגש עם בחור בצורה בלתי אמצעית,

תמיד עטיתי על עצמי

את מסיכת הריחוק.

דווקא הבחורים שמצאו חן בעיני מאוד –

לא העלו על דעתם אפילו לא לרגע,

שאני בעניין שלהם.

וזאת בשל האדישות המרוחקת שהפגנתי כלפיהם.

משום מה, חשבתי שהעניין הזה משחק לטובתי.

אני לא אראה לו שאני מעוניינת –

כך אם הוא לא ישית לבו אליי,

לא נגרם כל נזק, לפחות לא כלפי חוץ.

הרי אף אחד לא ידע על הרצון שלי בו,

חוץ ממני.

דווקא במסיבות הפורים שמתי לב,

איך חיוך אחד, יכול לגרום לבחורים,

להתחיל איתי, לחזר אחרי.

והכול בגלל תחילתו של סימן ממני לבחור רנדומאלי שהיה שם.

למותר לציין, שבאותה העת שום דבר לא השתנה בי.

החיוך היה שם, דווקא משום שלא היה לי שום עניין בבחור שמולי.

ולא הצלחתי להבין, איך דווקא הבחורים שאני חפצה בהם,

אינם פונים אליי, ואיך אני לא מצליחה להדוף את אלו

שאינני כלל בכיוונם.

בנוגע לתחפושות פורימיות "אמיתיות",

במהלך שנות הלימודים בביה"ס היסודי,

הקפדנו על תהליך ההתחפשות במלואו.

כל תחפושת נשאה שם של דמות:

מלכת החושך, מלכת אסתר, קבצנית,

אינדיאנית, קאובואית, בת הוואי, רקדנית ועוד.

ומתוך הדמות נגזרה התלבושת המלאה,

מהכסות על הראש ועד למנעלים,

שננעלו על הרגליים, באם היו נוחות או לא.

עם השנים ועם התבגרותי,

הלכו ופחתו האלמנטים המפורטים של התחפושת.

זאת כבר לא הייתה דמות ממש,

אלא שינוי כלשהו, נועז יותר מכרגיל,

בתוספת איפור מיוחד.

לעיתים זאת הייתה פאה שונה,

תסרוקת אחרת או פריט לבוש מוזר.

מה שמצחיק היום הוא שבמבט לאחור,

התחפושות החלקיות הללו,

כמו הקדימו את זמנם.

דברים שעטיתי על עצמי,

שהיוו עבורי תחפושת .

הפכו ברבות הימים,

לחלק מהופעתי החיצונית הקבועה.

המכנסיים,

דחקו את החצאית האולפניסטית.

הפאה הבלונדינית הארוכה,

הביאה את הפסים הבלונדיניים אל ראשי.

הפאה השחורה הקצרה וגזומת הפוני,

שהבאתי מתאילנד,

הובילה לשכנוע הספר לעשות שינוי דרסטי

ולהפוך להיות קבועה על ראשי.

בדיעבד הבנתי, שכל גחמה שעברה לי בראש

עברה אצלי ראשית את מבחן הפורים.

ומשזה צלח, הרשיתי לעצמי

ליישם אותה גם בחיי היומיום.

עכשיו, כשהעניין כ"כ ברור לי,

שבעצם כל תחפושת שאני עוטה על עצמי,

בסופו של דבר הופכת לחלק ממני.

אני כבר יודעת ללא כל צל של ספק,

איזו תחפושת אעטה על עצמי השנה.

אלבש שמלה לבנה –

אומרים שזה סגולה

ואתחפש לכלה.