מאז אתמול מבקשים ממני להתראיין על ה"סערה" החדשה. חבר הכנסת רם בן-ברק חושב שיכריחו פה נשים לשדר בכיסוי ראש.
אני תמיד תוהה אם להגיב, ועד שאני מחליטה כבר שוקעת ה"סערה" הזו, לטובת אחת חדשה. אבל בדיוק הגעתי למשרדים הראשיים של "סטימצקי" בראש העין, לרגל השקת הספר החדש שלי "לגדול".
פגשתי בכניסה את המנכ"ל, אייל גרינברג, ולא הבנתי למה המנכ"ל עומד ליד השומר של הבניין הגדול, וכאילו מחכה למשהו. גרינברג ניגש לארון צדדי שליד השומר, הוציא משם כיפה, סידורי תפילה, ועוד ספר ללמוד מתוכו.
תוך דקות התקבצו סביבו עוד עובדים. תפילת מנחה. גם עובדים בכירים וגם עובדי דפוס עוצרים לכמה דקות ומתפללים יחד עם הבוס שלהם, לבוס האמיתי. אחר כך הם גם למדו משהו, והופ, סגרו את הארון וחזרו כל אחד למקומו. ואז נזכרתי שאייל בשנת אבל על אמו היקרה, ג. יפית, הפרסומאית יפית גרינברג.
ישראל מלאה ברגעים כאלה. אנחנו גרים בירושלים ורואים כל לילה פקקים אנושיים בדרך לכותל. אין הלכה או מצווה מפורשת להגיע לסליחות בכותל, אבל הלבבות פתוחים, והשמיים פתוחים, ועשרות אלפים מגיעים מדי לילה.
פתאום קם אדם בלילה ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. זה חזק יותר מכל דף מסרים בקמפיין בחירות. חזק יותר מכל "סערה" מקושקשת שתחלוף מחר. זו לא הדתה, זו אהבה.
סיוון רהב מאיר - טועה ובגדול ! זו הדרך להדתה ולמשטר אייטולות (רבנים תאבי שילטון ובצע כסף) ומי שעיניים בראשו יקדים רפואה למכה ויסדר לעצמו בית בארץ רחוקה, יציל את בניו ובנותיו משירות צבאי מסוכן, ויציל עצמו מבריונות רחוב שהולכת ומתפשטת בכבישים, בפאבים, בבתי הספר וככה סתם ברחובות. (תודה לך ביבי המחלל כל חלקה טובה שהיתה בעם הזה !!!)