חדשות לבקרים שומעים אנו על פעילות מבצעית של חיילי צה"ל בגזרות השונות כאשר לעתים תכופות מאד, תכופות מדי, אנו מתבשרים כי פעילות החיילים תיחקר על ידי מצ"ח. חקירות אלה שהיו כמעט לעניין שבשגרה ראויות לכל גינוי ומן הראוי היה שההתנהלות הנפסדת הזו שכולה רעה, חוטאת לאמת ועושה עוול נורא ובלתי נסלח ללוחמינו – תעבור מן העולם. כמה שיותר מהר יותר טוב.

רבים מאד מקוראי שורות אלה, אנכי בכללם, הם קרובי משפחה של חיילים קרביים בכל היחידות בצה"ל לרבות יחידות מובחרות. כולנו עדים לערכים ולמוסר, להתלהבות לפני הגיוס, לגיבושים המאתגרים ולמסלולי ההכשרה המפרכים. חודשים ארוכים מאד של מתיחת היכולות האנושיות עד הקצה, של השקעה ללא גבול, של ימים ולילות עמוסים, של מסעות עם משקלים אל אנושיים כמעט. 

חודשים ארוכים של בוץ וגשם, של חום בלתי נסבל וזיעה המדביקה את הבגדים והאפוד לגוף, של פציעות באימונים, של לימוד אינטנסיבי, של אלונקות כבדות, אמל"ח מתקדם וציוד משוכלל יותר או פחות אותו נושאים בנינו במאמץ גופני ונפשי – שניהם עילאיים, שניהם עד הקצה. חודשים  של חברות ,רעות וגיבוש הלוחמים לכדי יחידה אחת בלב ובנפש.  

עם תום המסלול וקבלת סיכת הלוחם מתנדבים רבים מבנינו להיות קצינים בצבא הגנה לישראל. קורס אינטנסיבי שלאחריו חודשים ארוכים של אימון וקו לסירוגין. הקצינים החדשים, בקבלם תפקיד של מפקד צוות לוחמים מגלים שהאחריות כה כבדה והמטלות כה מרובות עד כי אינם יודעים שינה מהי…  

גיבורים שראויים לכל שבח. אילוסטרציה (צילום: Nati Shohat/Flash90)

הפעילות המבצעית כרוכה בסכנת נפשות ממש. הורים רבים מכירים את ההרגשה הכבדה המלווה אותם עת הם עולים על משכבם בלילות תוך ידיעה ברורה שבלילה מחבלי האויב הערבי ינסו להרוג את בנינו. ירי חי, בקבוקי תבערה, מארבים ופיגועים הם שגרת יום (ולילה) של הלוחמים המתמודדים באומץ, בעוז ובתעצומות נפש עם סכנת חיים מוחשית ומידית כעניין שבשגרה.

ההיתקלות עם האויב, המארבים, עצירת מבוקשים, סיכול טרור, כניסה לכפרים ולסמטאות ולבתים בכפרים עוינים מאד הם משימה לא פשוטה. הרוצחים הערבים מנסים לפגוע בבנינו ואלה מוצאים עצמם בלחימה ממש. בשטח בנוי, במרחבים פתוחים, במחסומים, במארבים – ביום ובלילה עומדים בנינו על משמר הבטחת קיומה של מדינת היהודים.

גיבורים ממש. וראויים לכל שבח.

כיצד אם כן הגענו למצב הנפשע בו לאחר שירות שכולו מסירות נפש, לאחר פעילות מבצעית כנ"ל, לאחר חזרה ממשימה בה ירו על בנינו על מנת להורגם נפש, לאחר סיכול מזימות האויב ולאחר חיים במתח של עשייה שכולה למען עם ישראל – הכיצד למען השם, מוצאים עצמם טובי בנינו בעמדת נאשם ונחקר, על כל אי הנעימות, המתח והדאגה הבלתי נמנעת המתלווים לחקירה באשר היא חקירה.

ברור שהצבא ובכלל זה היחידות הלוחמות חייבות לתחקר את עצמן. בדיקה לאחר מעשה וחקירה לצורך לימוד ושיפור – אלה נצרכים ומבורכים – אלה באמת לטובת צה"ל ואף לטובת בנינו הלוחמים.

אלא שחקירה על ידי גורם חיצוני ליחידה, גורם שכל כולו וכל חיותו מקורם במחלת ה"משפטיזציה" של כל מערכות חיינו והצבא בכלל אלה היא מזיקה, כואבת ולא מוצדקת. גלוי וידוע שהיועצים המשפטיים רכזו לעצמם כוח לא סביר בכל מערכות חיינו. מי שהגדרת תפקידו "יועץ" הפך בעוונותינו בשנים האחרונות למוציא ומביא שעל פיו יישק דבר. כך במשפט האזרחי, כך במערכות השלטון, כך בפקידות הציבורית וכך, לאסוננו, גם בצבא. 

אילוסטרציה (צילום: Matanya Tausig / Flash 90)

מכל מקום, הצבת חיילינו בעמדת הנאשם והנחקר היא בלתי נסבלת, כואבת, מתסכלת ואף נפשעת. הגרוע מכל חקירתם באופן כזה  מהווה כפיות טובה שאין דומה לה. בחור יהודי צעיר המוכן למסור את הנפש למען עמו לא צריך להרגיש, ולו לרגע, שהוא בעמדת נאשם שחטא, כזה אותו בודקים בציציותיו, כזה הנחקר באזהרה וכזה שמעל ראשו מרחף איום משפטי כזה או אחר. 

את הבחורים האלה צריך לשאת על כפיים. עליהם לדעת שבכל רגע נתון יש להם, ולכתחילה, גיבוי מוחלט מחבריהם, ממפקדיהם, מראשי הצבא וממנהיגי המדינה. אנו חייבים להם את זה, זהו המעט שבמועט המגיע להם מכולנו – אהבה ללא תנאי, הערכה והוקרה עד אין קץ.

לא זימון לחקירה, הכנה לחקירה, תשאול וחקירה, העמדה לדין והושבתם על ספסל הנאשמים. מי שבאמת אמור לחבוש את ספסל הנאשמים הם אותם גורמים שאינם מבינים את החוב המוסרי העצום אותו אנו חבים לחיילינו הגיבורים.