נעמי שמר, אחת מגדולות המשוררות בהיסטוריה הישראלית, נפטרה לפני 18 שנה בגיל 73. אלפי יצירותיה הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.

'זמר נודד', 'עוד לא אהבתי די', ו'אני גיטרה', הם חלק משיריה הבולטים שהתחברו במחזמר 'סימני דרך' של תאטרון הבימה. המחזמר מגולל את קורותיה של שמר מנערותה עד פטירתה. במרכז ההצגה עומדת הסוגיה סביב השיר 'ירושלים של זהב', שנטען ששמר העתיקה את לחנו ממקור אחר.

נעמי שמר (צילום: פלאש 90)

לרגל יום הפטירה של שמר, שוחחנו עם השחקן טל מוסרי, המגלם במחזמר את דמותו של חיליק, ידידה הטוב של שמר המאוהב בה בחשאי ומלווה אותה לאורך השנים.

כשטל מוסרי הוזמן להצטרף לצוות השחקנים של הבימה, הוא לא האמין שהתפקיד הראשון המיועד לו יהיה בהצגה על נעמי שמר. "אמרו לי- הדבר הראשון שאתה עושה זה סימני דרך. פרצתי בבכי. משה קפטן, המנהל האומנותי של הבימה לא ידע עד כמה אני מעריץ של נעמי שמר. אני מעריץ שלה שנים. מכיר את כל שיריה בעל פה, את כל הביוגרפיה, ואין כבוד גדול יותר מלגלם את אחת הדמויות בהצגה על חייה".

מוסרי מגלם בהצגה את חיליק, חברה הטוב של שמר. "מבחינתי חיליק הוא אני. אני גם אדם שהתאהב בה, למרות שמדובר באישה שלעולם לא פגשתי. התאהבתי בשירים, במנגינות ובמילים". הדמות של חיליק, כמו דמותה של עמליה, מבוססות על אוסף של חברים קרובים של שמר שחוברו לשתי דמויות מרכזיות בהצגה.

צפו בקטע מתוך המחזמר:

השידור היחיד שהפסדתי אי פעם, היה בלוויה שלה

"אף אחד לא יודע, אבל השידור היחידי שהפסדתי בחיי היה כשהנחיתי בערוץ הילדים ושמעתי שנעמי שמר נפטרה", מספר מוסרי. "הבנתי שאני חייב להיות בלוויה, והודעתי לערוץ שבאופן חריג לא אגיע. זה היה מעמד מרגש ומצמרר. המיקום על שפת הכנרת, השירים ששרו ואוסף האנשים שמסביב. פתאום מצאתי את עצמי עומד שם ומישהו נוגע בי, אני רואה שמימיני אריאל שרון, שהיה אז ראש הממשלה, ורבקה מיכאלי משמאל".

'סימני דרך' הייתה ההצגה הראשונה של מוסרי בתאטרון, והוא זכה בפרס השחקן המצטיין של הבימה על התפקיד של חיליק. "זה כבוד ענק, ובגלל אהבה הענקית שלי לדמותה נולד גם המונולוג שלי".

בסיום ההצגה, מוסרי מדבר על נעמי שמר, וקולה נשמע ברקע בשירת 'לו יהי'. "היה ברור שאת המונולוג הזה, אני עושה. זה רגע מצמרר, ומדהים מה שקורה ברגעים האלה באולם".

ההצגה עולה כבר כמה שנים ובקרוב תחגוג את הופעתה ה-500. "הקהל ממלא את האולמות, שר את השירים וחוגג את הסיפור. אנשים רואה אותה שוב ושוב וחוזרים גם בפעם השישית".

איך נשמור שגם הדור הצעיר יכיר את האישה הזאת, ואת היצירות שלה? 

"השירים שלה נצחיים". אומר מוסרי, ולא דואג שהיא תשכח כל כך מהר. "הורים מגיעים עם הילדים להצגה הזו למרות שהיא לא הצגת ילדים, כדי שיכירו. הם רוצים שיישמעו את השירים, ולא רק כדי להכיר את נעמי שמר, הם ייראו שזה לא הסיפור שלה, זה הסיפור של ארץ ישראל".
ועדיין, הוא מבהיר שיש לנו כאן תפקיד. "כאנשים שחיים כאן, אנחנו חייבים לזכור את גיבורי התרבות שלנו, לא פחות מאשר את האנשים שייסדו את המדינה. הם כל מי שאנחנו. השירים של נעמי שמר הם חלק מהדבר הזה שנקרא להיות ישראלי ויהודי, שחי במדינת ישראל".

היא הייתה מתחבאת מאחורי הפסנתר

ההצגה הזו לא עושה לנעמי שמר הנחות. איך התחושה שהמיתוס הזה קצת נסדק?

"יש לנו מיתוסים על שירים, על דמויות, אבל אנחנו רוצים להראות את האדם. היא הייתה פורצת דרך, פמיניסטית גדולה, אמנית ענקית, אישה מופלאה, והיא הייתה גם אדם. אדם עם יצרים וחלקים שהם גם טובים, וגם עצובים. בהצגה היא עוברת כאישה גדולה מהחיים, שהיו לה חיים סוערים".

מוסרי מתאר את שמר כמי שכתבה את הפסקול הארצישראלי, ולא בכדי. "היא קצת כמו מדינת ישראל. אנחנו אוהבים את המדינה, אין לנו ארץ אחרת, ואנחנו מרגישים אותה זורמת בעורקינו. זה גם מסובך וגם לא פשוט, זה עצוב וכואב, וכזו הייתה נעמי שמר בחייה".

איך נעמי שמר הייתה מגיבה לו היא הייתה יושבת בקהל?

ההצגה היא אמנם ביוגרפיה וכל המתואר בה באמת קרה, אבל מוסרי לא בטוח שהיא הייתה אוהבת את כל תשומת הלב. "היא הייתה אדם צנוע מאוד, זה אפילו היה קצת מביך אותה. היא בטח הייתה מתחבאת מאחורי הפסנתר, אולי כותבת על זה איזה שיר. ואנחנו? היינו מוחאים לה כפיים ואומרים לה תודה".