על מבוכה מיותרת בציונות הדתית
הרב אליהו זייני מתייחס לפולמוס בין הרב אילעאי עופרן לרב שמעון בן שעיה, בנושא ברכות ולהתערבותו של הרב יואל בן נון
דיון מאלף התפתח בימים האחרונים באתר זה, כאשר פתח בו רב קבוצת יבנה וראש מכינת 'רוח השדה' בהצהרה לפיה אילו הייתה לו אפשרות משמים לבטל איסור אחד שבתורה, היה מבטל את האיסור 'לא תשא'.
כצפוי ביחס לפסיכולוג, הגיב לו הרב שמעון בן שעיה שגם הוא פסיכולוג. להכריע בוויכוח זה התערב הרב יואל בן נון בטענות בעלות טעם פסיכו-אנליטי המעורבות בכמה איזכורים הלכתיים מסויימים שיש לעמוד עליהן.
אין מדרכי להסכים לדון בענייני תורה, וכל שכן בענייני הלכה בתוך הביוב האינטרנטי, אבל כיון שרבנים הציגו דיון זה לראווה והתבקשתי להתייחס, ברצוני לנצל הזדמנות זו כדי לעמוד על שתי בעיות עקרוניות.
הראשונה, הרב בן נון לא הבין (אני רוצה לקוות שלא התעלם במודע) מה בדיוק הפריע לרב בן שעיה. לא הרצון של הרב עופרן לברך ברכות שמחה מסויימות, אלא ההצהרה הפסולה לחלוטין מצד רב: "אם הייתי מקבל איזו אפשרות שמימית חד פעמית לבטל איסור אחד בתורה, זה בלי ספק היה האישור לשאת את שם ה׳ לשווא".
הצהרה כזו מצד רב, ובפרט פסיכולוג במקצועו, היא ביטוי לכך שבתוך תוכו הוא חצוי – בין האיש הנאמן להלכה ובין אישיותו הפרטית – והוא והתורה (לפחות התורה שבע"פ) חדלים להיות אחד, ונעשים לעיתים אויבים בשער. מבחינה תורנית הדבר חמור מאד מצד מי שעומד כרב הממונה על הנחלת התורה ועל חינוך להזדהות איתה מעצם תפקידו.
חמור מזאת, לא הבחין הרב עופרן שהוא נפל שדוד בידי תפישה שהיא כל כולה צדוקית. הצדוקיות לא הייתה אחרת מאשר אי הסכמה בין תושב"ע ובין תחושה פנימית. הרב בן שעיה לא דיבר "גבוהה" נגד הרגש הטבעי בעבודת ה', אלא התקומם על חוסר המודעות מצד רב בתפקיד. זה מה שהפריע לו, ולא פרט הלכתי זה או אחר.
הרב בן נון חש מצידו את המבוכה שמעוררים דברי הרב עופרן, אך השתדל להביא מזור מכיווּן בעייתי, גם אם באופן פחות. הוא אינו מהסס להעמיד את עצמו מול קובעי ההלכה ולומר: "בכל מפגש משמח אני מברך כהלכה, וצופה בתדהמה בתלמידי חכמים שאומרים: 'בדורות האחרונים לא נהגו' – ואני אומר בלבי: 'זה מה שהחילונים אומרים על שבת'".
אם התכוון להוציא את עצמו מכלל תלמידי החכמים, אפשר להבין, אבל אם מתכוון הוא להעמיד את עצמו לבדו כנגד כולם בהלכה, אזי עליו להביא סימוכין הלכתיים כבדי משקל, וזה לא מצאנו בדבריו.
הוא מנסח כתב אישום חמור ומכליל נגד "רבנים ותלמידי חכמים", המצמצמים "את נוכחות ה' בעולמו לתפילות ולבתי הכנסת", ואת "החיים הרגילים שוטפים בחילוניותם הסתמית".
כמי שלימד עשרות שנים במחלקה למתמטיקה באחד מהמוסדות החילוניים ביותר, קל לי מאד לדחות עמדתו, ובמיוחד שלא ידוע לי על עיסוקיו בעולם החילוני. לדעתו, "בדורות האחרונים צעדו שלב נוסף, ורובם נמנעים מלברך את רוב הברכות שתיקנו חז"ל בפרק החותם של מסכת ברכות" וש"אף נקבעו בהלכה באין חולק".
אך טעות גדולה בידו. הבעיה אינה נקודתית לענייני ברכות. מצב זה הוא פרי קביעות של יהדות אירופה (כולל לא מעט פסקים של הגר"ע יוסף זצ"ל), הזרות לכל הפסיקה הקדומה, ולזו הספרדית עד לדורות האחרונים. ואין זה פלא, כי כאשר מעדיפים את פסיקת האחרונים על פני זו של הקדמונים, בשם כלל הלכתי מחודש, והכל במיטב הרעיון ההתפתחותי החילוני (אף ללא מודעות), המסקנות הן אלה המצערות אותו.
ב"ה אני זוכה לחיות בתוך קהילה וישיבה, הכוללות יהודים מכל קצוי תבל שלמדו לחיות את נוכחות ה' בחיים, במחקר, בלימוד, בתפילה, בצבא, ברחוב ועוד. לשם כך היה די בלהאיר את עיניהם. לכן שאיפתו של הרב בן נון לפיה "התחושה הבריאה של יהודי הדבק בה' ורוצה לא רק 'לראות אותו' בעולמו, אלא לחוש את 'נוכחותו' בחיים מחולנים", היא בהחלט שאיפתנו, והיא גם זו של הרב בן שעיה.
בניגוד לכך, סיימתי את תפקידי בטכניון לצערי מתוך שמחה, דוקא בגלל תלמידים רבים מאוד, חניכי המוסדות בהם מלמד הרב בן נון שחיבלו בכל פעולה שעשיתי לכל דבר של קדושה, משום שלא זכו שיאירו את עיניהם כדבעי, עד כדי כך שנאלצתי לפנות לראש הישיבה שלהם לעזרה (שלא היסס לשלוח לתלמידיו מכתב ב"ה).
הייתי יכול גם להתייחס לטענתו בנוגע לתעניות גשמים, בצייני שדווקא חברו המשמש כראש ישיבה בה הוא מלמד, לעג לדבריי במאמר, משום שלטענתו בעידן התפלת מים, אין מקום עוד לתעניות גשמים. יש כנראה לנתב את נוכחות ה' בצנרת מפעל ההתפלה. ועל כן אני תוהה: האם בית מדרשו מייבש את הנשמה, ולא מאפשר לחוש את נוכחות ה' בחיים?
לאחר ביקורת זו, יש לעמוד על סיבת התערבותו של הרב בן נון. הלא מתוך דבריו ברור שהוא מסכים שדברי הרב עופרן אינם במקום, שהרי לדעתו ההלכה המופיעה בחז"ל ובפוסקים אין בה את הפער עליה מצביע הרב עופרן, אז מדוע הגיב לרב בן שעיה? ובכן, הוא עצמו משיב: באשר הוא דיבר "גבוהה נגד מקומו של הרגש הטבעי והפשוט בעבודת ה'".
כתשובה לכך הוא עורך רשימה של מצבים, שהיה ראוי לברך בהם מפאת ההתרגשות שהם מעוררים, ויוצא נגד הפסיקה של רוב החכמים שבדורנו. אבל בלי משים, זה בדיוק מעין מה שעשה הרב עופרן – להתרעם על ההלכה! והסמכות היחידה שמצא להתבסס עליה היא הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, כאשר כל מי שהכיר את הענק הזה, יודע שהוא היה מסרב להעמיד את עצמו כפוסק הלכה, אף כאשר היה משיב מידי פעם בפעם בעצמו.
ואם הרב עופרן טעה והרב בן שעיה לא טעה, מה הפריע לרב בן נון? ובכן דבר אחד שחש בו היטב הרב בן שעיה, והוא המקום המוגזם שנתן הרב עופרן לרגש, במיטב מסורת הנעה בין ניו-אייג' לנצרות. דורנו שקוע בשאיפות רגשיות וברגשנות מוגזמת המתעלמת מהשכל, בדומה לפולחנים האליליים הקדומים.
השאלה לכל בר דעת איננה האם לברך שהחיינו בחתונה (ורק דרך אגב על הטלית. כך אני אומר לחתן בכל חופה שאני עורך כבר 42 שנים), או לברך על כל הצלה, על כל אירוע גדול או יפה מן הבריאה כפסק התלמוד הגאונים ורוב הראשונים, אלא האם יש ח"ו לבטל מצוה מן התורה כ'לא תשא' באמירת שהחיינו אם זכינו לשמחה גדולה כדין התלמוד, והאם יש לאמץ את כל דברי ההבל הנאמרים בימינו בתחומים אלה בשם סמכויות הלכתיות מסויימות.
אני מרשה לעצמי להפנות את הרב בן נון ואת הרב עופרן לכמה חיבורים בהם דנתי הלכתית באריכות בכל השאלות הללו, בהם הוכחתי ע"פ כללי ההלכה של כל גדולי רבותינו (ולא ע"פ קביעה של חכם אחד, מכובד ככל שיהיה) שכל הברכות ששניהם ציינו, מותרות להלכה ולמעשה.
והמצער איננו רק שיש שחשבו לאסור את כל הברכות האלה, אלא גם שהרב בן נון ראה בהן ביטוי ליסוד הרגשי בהלכה. וטעות חמורה היא זו, שהרי לא בגלל שאנו מתרגשים עלינו לברך. והראיה, שלא דיברו חז"ל על ההתרגשות כמקור לברכה. אלא משום שההתרגשות היא שמחה על הטובה שגמל לנו ה', באה הברכה כביטוי ליסוד אמוני – הכרת הטובה לבוראנו, בבחינת "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". לא ההתרגשות היא סיבת ההלכה, אלא הכרת הטוב היא סיבתה. הרגש הוא פועל יוצא של חווייה, ולכן לא הוא מחייב אותנו. המוסריות האמונית להכיר בטובת ה' היא יסוד החובה לברך, ולא הרטט הבטני המצריך בירור גסטרו-אונטרולוגי!
באשר לתחושת נוכחות ה' בעולמנו המחולן, העובד את ה' באמת מוצא אותה בכל דבר בחייו, בכל דיון, בכל מעשה חיובי או לא, אף בעצם הכרעה הלכתית נכונה ובהתקוממות נגד מי שמשמש כסמכות תורנית אך מותח ביקורת על הציווי "לא תשא" ימים ספורים אחרי קריאת עשרת הדברות בחגיגיות המרגשת כל יהודי בריא. ומצערת באופן נורא העובדה שמועטים הם הרבנים הציוניים המסוגלים להפריך דברי הבל הלכתיים, היוצאים לעיתים אף מפי למדנים גדולים, שמרוב שקיעה בדברי תורה כתובים, שכחו לקחת בחשבון בשיקוליהם את המקור העליון הטהור והנשגב של דברי ההלכה, קרי, הקב"ה בכבודו ובעצמו.
איך יוצאים מתסבוכת זו? על ידי אותו הירושלמי שהזכיר הרב בן שעיה: "מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם בור הוא", אך באופן הבא: כל פסיקה הלכתית נכונה, מתוך נאמנות לדרכי חכמי התלמוד ושאר קדמונינו, תביא בהכרח לידי דבקות בה'. גם בפסיקה עצמה וגם ביישומה בחיינו, ובתנאי שנוכחות ה' בלבנו תקדים כל הכרעה הלכתית וכל התבטאות.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו