לאחרונה בישר סגן השר במשרד לשירותי דת, מתן כהנא, כי מעתה הוא יתקצב בכל עיר ועיר, בנוסף לרב העיר, גם "משיבות הלכה", כלומר נשים בקיאות בהלכה, משכילות ובוגרות מוסדות רשמיים ללימוד גמרא והלכה יוכלו לשמש כפוסקות בקהילות שלהן, לייעץ לפונים ולפונות, להוביל את הקהילה מבחינה רוחנית ודתית.

ההכרזה הזו היא פריצת דרך משמעותית בדרכן הארוכה של נשים דתיות להכרה וקידום המנהיגות הנשית בשדות ההלכה והתורה.

כל מי שחי בארץ בעשורים האחרונים, גם אם הוא לא משתייך למגזר, מרגיש את התנופה האדירה: עשרות המדרשות לבוגרות שמינית, שמקדישות שנה להעמקה בלימוד וביסוס ההשכלה התורנית שלהן לפני השירות, צעירות דתיות שמתגייסות לתפקידים איכותיים ומחוזרות על ידי היחידות, נוכחות של טוענות רבניות בבתי הדין, במועצות הדתיות ובצמתים נוספים של קבלת החלטות היא פרי מאבק ממושך, סיזיפי וחשוב של נשים שהתייצבו באומץ מול הממסד הרבני ותבעו את מקומן.

אפילו האוזן הישראלית החילונית המורגלת באקטואליה כבר שמעה את השם "הרבנית מלכה פיוטרקובסקי", מזהה את הרבנית רחלי פרנקל שהתוועדה לציבור בנסיבות מכאיבות כשבנה נפתלי פרנקל נחטף יחד עם גלעד שער ואייל יפרח. וראה אותה אומרת קדיש על קבר בנה – מהלך שבעקבותיו נשים רבות החלו לומר קדיש על הוריהן.

בשנה שעברה הרבנית דבורה עברון מונתה למנהיגה רוחנית באוניברסיטת בר אילן לצד רב הקמפוס, והרבנית שירה מרילי מרוויס עשתה היסטוריה כשמונתה לרבנית קהילת שירת התמר באפרת. לראשונה בתולדות מדינת ישראל.

אז אם זה כבר קורה במציאות, למה חשובה התקנה שהוציא השר כהנא? בגלל הכסף?

כן. בגלל הכסף. פשוט מאוד.

אם אין קמח אין תורה, כידוע ועד שהדברים לא מעוגנים בתקציב – הממשות שלהם אמורפית מאוד. השטח יכול להכתיר את הנשים למדניות והכריזמטיות למנהיגות אבל באין תקציב ייקשה עליהן מאוד לנהל את הקהילה ולהעצים אותה, ובפשטות להתפרנס, ואז נישאר עם המתכונת הישנה עם המודל הקבוע  והמאובן של רבני ערים  שבאים לטקס חנוכת בית כנסת בעיר או לערוך חופה, ולא תמיד מכירים את הקהילה שלהם מקרוב.

נסביר. התקנה החדשה אומרת דבר פשוט: עד עתה, הקריקטריונים לקביעת תקצוב לרבני ערים לא אפשרו מצב שבו אישה תוכתר לתפקיד. הם דרשו לימודים בישיבה גבוהה, תואר רב רשמי  – דבר שהרבנות הראשית מסרבת להקצות לנשים, בכך שלא מניחה להן לגשת בכלל לבחינות הסמיכה, ועל כך עתרנו לבג"ץ, מהלך אותו מוביל ארגון עתים ואנחנו ממתינות לתוצאותיו.

בתנאים האלה הרשויות הדירו נשים מהעמדות החשובות הללו. השר כהנא הכניס סעיף תקציבי עבור יועצות הלכה, ובכך עיגן אותן כנושאות משרה. ואם יש משרה – יש תואר, יש דרגה רשמית שקשה יותר לערער עליה, יש מודעת דרושים ואפשר לגשת ולהתקבל ולקבל משכורת על העבודה שלך.

משונה לדבר על כסף בהקשר רוחני. הדחף ללמוד ולהעמיק לא מתיישב עם עיסוק גשמי בשורות תקציב. בדרך כלל, האנשים הלומדים והמלמדים גם חסרים את האינטואיציה הכלכלית. אבל הדבר הזה הוא קריטי להבנה. החיים עצמם מבקשים יסודות כלכליים. מהפכות יכולות להתרחש במרחב שבין הפילוסופיה להיסטוריה, כטרנד סטודנטיאלי ובהפגנות מרובות משתתפים בשדרות רוטשילד. ענני המהפכה חולפים עם הרוח כשלא קושרים את החוטים שלהם אל הקרקע. וחוטים נקשרים בשורות תקציב משעממות ורוויות מספרים.

בשבוע שעבר התפרסם דוח פערי השכר בשירות הציבורי. 16 אחוז המהווים כמעט 3000 שח ממשכורת ממוצעת מפרידים בין שכר הגברים לשכר הנשים. את הכסף החסר הזה נשים ילכו להשיג בשוק הפרטי ושוב לא יגיעו נשים טובות מספיק או מספיק נשים למוקדי קבלת החלטות שמאיישים בדרגים הבכירים ב90% גברים.

כסף הוא תנאי חשוב לכל התפתחות חברתית. הוא לא מניע את גלגלי המהפכה יותר מהאידאל והצורך הנפשי, אבל לאחר שנעו, הם זקוקים למסלול לנסוע בו. שורות התקציב הן המסילות עליהן דוהרת רכבת אל החופש והשוויון המגדרי.

 

עינת ברזילי היא דוברת ארגון קולך