את תחילת כנס הקיץ, הקואליציה פתחה עם רוב מזערי של 60 חברי כנסת, אך למרות זאת ראשיה שידרו מסרים אופטימיים.

עם זאת הפרישה של עידית סילמן היוותה מכה כפולה: גם איבוד הרוב וגם הפקרת התפקיד הקריטי של ניהול הקואליציה, וכעת חודש אחרי החזרה מהפגרה ברור שהקואליציה לא הצליחה להתגבר על זה.

משם כדור השלג רק המשיך והתגלגל. המהלך המוזר של ג'ידא רינאווי-זועבי והתפוררות המחויבות של רע"מ, קברו סופית את המושג הזה שפעם היה טריוויאלי כל כך – "משמעת קואליציונית".

המצב בימים האחרונים כבר מעיד שכל הסיעות בקואליציה הפנימו שזה נגמר ונכנסו לאווירת בחירות.

אם אין משמעת, אין כלום

הפלת חוק תקנות יו"ש, הכישלון במינוי מחדש של מתן כהנא לשר הדתות וכעת הכאוס סביב חוק העלאת שכר המינימום – ברגע שקואליציה לא מצליחה לאכוף החלטות משותפות, אין כמעט טעם לנסות להחיות את המצב, כאשר ברור שבקרוב יוכרז מוות בטרם עת.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

אורבך מתנפל על גנאיים אחרי ההצבעה על תקנות יו"ש (ערוץ כנסת)

יממה שלמה של התעסקות סביב פשרה על העלאת שכר המינימום הסתיימה בכישלון מחפיר לקואליציה ומראה על חוסר תפקוד. הצעת חוק שנדחתה במפורש על ידי ועדת השרים לחקיקה, עוברת בזכות קולות חברי קואליציה.

בנט במליאת הכנסת (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)

החישוב פשוט: ביום טוב יש לממשלה 54 תומכים, מולם 53 חברי אופוזיציה על מלא, ועוד 13 שחקנים חופשיים –  וככה לא מנהלים כנסת.

לא משנים החיוכים של לפיד, המסרים האופטימיים של טופורובסקי או האיגרת הארוכה של בנט, ברור שלממשלה הזו אין יותר רוב מוגדר בכנסת.

אם על כמעט כל חוק צריך לנהל משא ומתן ותחנונים לח"כים סוררים או הסתייעות באופוזיציה, אפשר לקפל את העסק.