הודעת הפרישה של טל גן-צבי מתפקיד ראש הסגל של בנט, היא מכה קשה, כי היא מפוררת את הדבק הפוליטי שהחזיק את ימינה.

גן צבי היה שם כמעט מההתחלה, (רז קיל שפרש מזמן וניר אורבך שנבחר לכנסת רק בבחירות האחרונות, היו שם ממש מההתחלה – מהפריימריז בבית היהודי) כשבנט מונה לשר הכלכלה, הוא נכנס לתפקיד ראש לשכת השר, וסגר לבנט את כל הפינות מול המגזר. כשהרבנים באו בדרישות, גן-צבי נשלח להקשיב ולטפל. כשעסקנים רצו לתפור מינויים או חוקים, גן-צבי היה שם כדי לעשות עסקאות פוליטיות סיבוביות מול יש עתיד (בקדנציה הראשונה) או המפלגות החרדיות והליכוד (בקדנציה השנייה).

הדילים הפוליטיים – ההסכמים הקואליציוניים

בבחירות 2019, גן-צבי הלך עם בנט להרפתקה של 'הימין החדש' ואחרי הקריסה התלבט אם לפרוש מהפוליטיקה. למשך כמה חודשים הוא התנדנד עד ששוכנע לחזור וליווה את בנט בקדנציה במשרד הביטחון. בהמשך, בבחירות 2021 הוא זה שניהל את המו"מ הקואליציוני מול לפיד וחיבר את ההסכמים להקמת ממשלת הרוטציה.

לציבור הוא בקושי מוכר, כמי שתמיד מעדיף להיות מאחורי הקלעים ובתוך החדר הפנימי. הוא הכיר היטב את הצרכים של המגזר הסרוג, נקודה שבנט לא הכיר (ולא רצה להכיר). רבים מהדילים הפוליטיים של המגזר בשנים האחרונות עברו תחת ידו ובהפעלתו, בלי ששמו יוזכר או שהוא ידרוש קרדיט בתקשורת. בממשלה הנוכחית הוא החזיק את האינטרסים של הימין. בממשלה שבה יש רוב לשמאל, התפקיד שלו היה חשוב, עדין ותובעני.

גן צבי היה מי שתיחזק לבנט את "הבייס", את המגזר הימני והסרוג. לגורם החדש שייכנס לנעליים שלו, ייקח זמן ללמוד את החומר, זמן שלבנט אין, בקואליציה השברירית והמתפרקת, בטח מול רשימות הדרישות מימין שמציב אורבך, ורשימת הדרישות לרפורמות למשל של קארה, שקד וכהנא. בלעדיו, לבנט יהיה מאוד קשה.