ערן אחי האהוב,

אני מתבונן שוב ושוב בתמונה הזאת של שני צעירים צוחקים ממרומי הצוק של חוף פלמחים. תמונה יוקדת באופטימיות ושמחת חיים. אתה בן 20, מפקד מחלקת טנקים ואני בן 22, מפקד פלוגת צנחנים. צוחקים. רוקמים חלומות על החיים שאחרי השירות הצבאי. על חוות הסוסים שנקים. על החיים המשוגעים שנעשה ביחד.

שלושה חדשים אחר כך נשאר ממך רק טנק שרוף, דיסקית מוכתמת בדמך וקסדת שריונאים שבורה. ואני ממשיך להגיע כל שבת לחוף שאהבנו, לרוץ עם דידי אהובתי לאורך נתיבי ילדותנו, לשאוג את שמך בציפייה שתכף תגיע. יוצא לעוד שחיה מעבר לסלע, טעון ברגשי אשם שלא הייתי אתך שם ליד הטנק הבוער, כשקראת לעזרה ואיש לא הגיע.

11 שנים אחרי נפילתך אחי האהוב נולד בננו ערן. כל כך רצינו שיהיה מוכשר ויפה כמוך. והוא, הילד שמעולם לא דיבר, שלא קרא לי אבא ולא יצר קשר עין, בחר להיכנס למקום שבו נמצאת ברגעיך האחרונים ולהיות הפצוע המדמם בחברה המכנה אותו "מפגר", ומקיפה אותו בחומות עבות של בושה. הילד שהפך בצעקתו האילמת למורה הגדול שלי.

האברוצקים לא בוכים

ערן אחי האהוב,

ממשתי את חלום ילדותנו להקים חוות סוסים וכפר גדול הנושא את שמך ושמו. נחלת ערן. ובסלון ביתנו תמונה אחת גדולה של שלושתנו רוכבים על סוס אחד ביחד. ואתם שניכם איתי בכפר המעניק אהבה ואיכות חיים לפצועים, הנכים והמוגבלים. לחלשים ביותר בחברה. לאלו שכל קיומם הוא מבחן אנושי וחברתי. החוליות החלשות בחברה שעוצמתן לעולם תגדיר ותקבע את עוצמת השרשרת כולה, וכל העשייה עבורן תעצב את רוח האומה.

ערן אחי האהוב,

אמא בקשה אחרי המלחמה שבבית שלנו לא יהיה שכול. שהחיים ימשכו במלוא אונם. "אל תתפרק לי פה" אמרה לי כשראתה דמעה נושרת מלחיי. "האברוצקים לא בוכים". אני ממשיך לחבק אותך אחי האהוב. כמו בתמונה על חוף פלמחים. מנסה בכל כוחותי להעלות חיוך קטן של אושר על שפתי החיים המדממים.

==

האלוף במיל' דורון אלמוג-אברוצקי הוא אח של סגן ערן אברוצקי הי"ד, יו"ר עדי נגב-נחלת ערן וחתן פרס ישראל תשע"ו