"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". אז בואו נדמיין את עצמנו, הורים, חיים בעולם עמוס משימות. רצים בין בקרים עמוסים לערבים לחוצים. ובאמצע- דרישות ובקשות. חוגים והסעות. דרישות של לקוחות. דרישות של ילדים. ועוד לא דיברנו על הדרישות שלנו כלפי עצמנו…

בני ישראל עמדו מול הים הגדול והאכזר, מאחוריהם המצרים דוהרים אליהם לכלותם.

באותו הרגע נדרש היה מהם לצעוד קדימה. לבטוח באלוהים שישמור עליהם. שלא יאונה להם רע. להתגבר על הפחדים. ללכת עם כל האמונה.

בואו ניקח לעצמנו גם אנחנו, כהורים, את הרגע הזה להזדמנות לצעוד קדימה.

התכווננות למקומות שאליהם אנחנו רוצים להגיע בהורות שלנו, במשפחה שלנו.

להאמין שבידינו יש כוח להשפיע על עיצוב אישיות ילדינו.

(צילום: שאטרסטוק)

שאנחנו אלה שנוציא את עצמנו מעבדות לחירות, כי אנחנו אלה שאחראים על ההתנהלות שלנו בבית. על המצב רוח שאנחנו מגיעים איתו מהעבודה. על המילים שאנחנו אומרים. על האוטומטים שלנו.

כמה נקודות שיכולות לעזור לנו בהתכווננות הזו:

התפקיד ההורי שלנו

בהתנהלות היומיומית יש לנו הרבה תהיות לגבי "מה הייתי צריך לעשות, והאם זה בסדר".

לא פעם אנחנו מרגישים תחושות קשות סביב התנהלות שלנו מול ילדינו. רגשות אשם הם מנת חלקנו היומיומית. בואו נעצור רגע מהמירוץ, ונשאל את עצמנו שאלה פשוטה: מה באמת התפקיד ההורי שלנו?

אנחנו רוצים לגדל ילדים מאושרים. אדם מאושר הוא אדם שיוצא אל החיים, ויש לו את המיומנויות להתמודד איתם.

אנחנו רוצים להיות מאמנים של ילדינו, לעזור להם לפתח מיומנויות מתאימות. ילד שכל חייו עשו עבורו, פתרו לו, הכינו לו- לא יקום פתאום בגיל 25 עצמאי. אנחנו רוצים לאפשר לילדינו את תחושת המסוגלות שהיא צורך בסיסי של כל אדם. אנחנו רוצים שילדינו יאמינו ששווה להתאמץ וששווה תמיד לנסות.

מי מאיתנו לא היה חולם שזו תהיה הגישה של הילד שלו?

אז איך בעצם עושים את זה?

יציאה מעבדות לחירות היא ההבנה שלאפשר לילד להתמודד, עם העידוד שלנו ברקע היא החירות הנכונה. כל תסכול הוא הזדמנות לאימון. מתוסכלים? הנה סיבה לחגוג- קיבלנו הזדמנות ראויה להתאמן לחיים.

אנחנו נהיה שם בשביל הילד שלנו, נשתתף איתו בקושי ("זה קשה אני מבין אותך"), נגיד לו שאנחנו יודעים שהוא יכול (בלי לפתור לו), נעודד אותו על המאמץ שלו להירגע, ונהווה עבורו את "התאורה" שהוא צריך, על היכולות שלו.

(צילום: שאטרסטוק)

המשקפיים הנכונים

יציאה מעבדות לחירות היא היכולת לראות סיטואציות ביותר מצבע אחד. היכולת לייצר בראש שלנו פרשנויות שונות.

כהורים אנחנו מוצאים עצמנו לא פעם בסיטואציות שגורמות לנו להרגיש שקופים, דחויים: מתבגר שמדבר בצורה לא מכבדת, ילדה שמשטחת על הריצפה. אם נחשוב ש"הוא עושה לי דווקא", נרגיש כעס. אם נחשוב ש"הוא התגעגע וככה הוא מראה את זה" נרגיש חמלה. בהתאם לרגש תהיה התגובה.

היכולת להחליף משקפיים, למצוא עבורנו את ה"מנטרה" שתרגיע אותנו, שתאפשר לנו להשתלט על אוטומטים הרסניים, תעזור לנו להגיב אחרת ולשנות את ההתנהלות בבית.

אנחנו יכולים אחרת

יציאה מעבדות לחירות היא רעיון מרגש. אבל מצריך גם אומץ וגם רצון.

כשאנחנו "מגיעים אל הקצה" ומרשים לעצמנו להגיד דברים איומים בטונים גבוהים וצורמניים- אנחנו מאפשרים "לילד הפצוע" שחי בתוכנו להרים ראש. אנחנו מרגישים אחר מעשה תחושות קשות. לרוב נרצה לפצות ולרצות כתוצאה מזה. התנודות הללו בין מרות (ההורה המשתולל) לבין חוסר סמכות (ריצוי) מאוד מפחידות ובלבלות את הילד.

בכל אחד מאיתנו מסתתר הילד הפצוע הזה. מדי פעם הוא מגיב לסיטואציות מתוך הכאב שנשאר אצלנו מילדותינו. מחזיר מלחמה באותם המקומות שכילד לא יכול היה. רק הפעם הוא הורה לא ילד. הילד שבתוכו עלול להביא אותו לתגובות קיצוניות מול התנהלות של ילדיו. הילד שבתוכו רומס יחסים. רומס את ילדיו.

האם יש ביכולתנו לבחור אחרת? האם אנחנו יכולים לנהל את הילד הפצוע שבנו? אנחנו "עבדים" של האוטומטים שלנו, של סגנון חיינו. לבחור אחרת פירושו לצאת מהעבדות הזו לחירות אמיתית.

(צילום: שאטרסטוק)

כצעד ראשון נסלח לעצמנו. אנחנו רוצים הכי טוב עבור ילדינו. בסופו של יום אנחנו בני אדם.

כצעד שני, גם אם הייתה התנהלות קשה, אנחנו יכולים להתנצל, לחבק, להסביר.

חשוב שנזכור לומר שאנחנו אוהבים אותם גם כשאנחנו כועסים.

וכצעד שלישי, נבדוק מה יעזור לנו בפעם הבאה שנגיע לרגע שלפני ההתפרצות: נמצא משפט מנחם, שיעזור לנו "להרחיק אותנו מעצמנו", למשל, "ההורמונים שלו מדברים עכשיו. נתרחק וכשהוא יירגע נדבר איתו מתוך הכלה והבנה."

אנחנו המאמנים שלו לחיים. אנחנו מבינים דבר או שניים באימונים: לפעמים מצליח יותר. ולפעמים מנסים שוב. לא מוותרים. עד שמצליח.

 

מור שמיר היא מדריכת הורים במכון אדלר ויועצת זוגית מומחית לקשב וריכוז ולהורות הייטקיסטית