כשאנחנו נכנסים לספריה, לאלבום התמונות או לרופא שלנו, יש יתרונות גדולים לדיגיטציה. המידע זמין, מאורגן ומקיף, ומנוע החיפוש חוסך לנו שעות רבות של שיטוטים ועצבים בארכיונים מאובקים. לא כך בסוגיות של מעמד אישי ובעיקר בסוגיית הממזרות.

בסוגיות אלה עדיף שהזיכרון לא יהיה ארוך כל כך, שהמידע יהיה קצת פחות מסודר. "שני כוחות ניתנו לנו, הזיכרון והשכחה, אי אפשר לנו בלעדי שניהם", כותב ברל כצנלסון ב-1934 על ההיסטוריה היהודית. בסוגיית שכאלה אנו זקוקים לכוח השכחה. הבו לנו בחזרה קטלוגים מחוקים במגירות עץ צרות, תמונות מהוהות ומצבות שנמחו בפגעי הזמן ואותיותיהן פרחו באוויר.

העולם העתיק היה מבוסס על מעמדות ועל היררכיה יותר מאשר העולם המודרני, האופן שבו נולד אדם הכתיב לא רק את מצבו הכלכלי אלא גם את מידת 'חוקיותו' בעולם. 'כתם' משפחתי ליווה אנשים בכל אשר הלכו ומי שלא יכול היה "לבוא בקהל" בקהילתו גורלו היה קשה ומר.

כך למשל היה גורלם של ממזרים, מי שנולדו כתוצאה מיחסים אסורים (גילוי עריות או יחסים בין אשה נשואה לגבר אחר). התורה קובעת כי ממזר לא יבוא בקהל "עד דור עשירי", ביטוי שמובן במשנה כסטטוס נצחי לכל צאצאיו.

מצד שני, לזיכרון בעולם הלא-דיגיטלי היה גבול. גבול של זמן וגבול של מקום. אדם שעבר מקהילתו לקהילה אחרת, לא בהכרח נשא על גבו את זהותו ויכול היה להמציאה מחדש. גם בממד הזמן, מעבר הדורות השכיח חלק מן הכתמים ובעיותיו של הסבא-רבא לא נשארו בהכרח צרותיו של הנכד.

בעניין הממזרות, אימצו קהילות ישראל את כללו של ר' יצחק בתלמוד (קידושין ע"א ע"א): "משפחה שנטמעה – נטמעה", כלומר מי שמעמדו הבעייתי נשכח או לא נודע, גם ההלכה 'שוכחת'. כך נפתרו להן לאורך השנים בעיות הממזרות, אם לא בדור הראשון, לפחות בדורות שאחריו.

לא כן היום. אנו מתגאים בעולם סובלני ושוויוני יותר, אדם נשפט לכאורה רק על מעשיו שלו ושיניו לא תקהינה על מעשי אבותיו, אולם הזיכרון שלנו ארוך ואינסופי. לעולם לא נשכח ולא נסלח. אין לנו היכן להסתתר. הדאטא-בייס בענן ירדוף אותנו לכל מקום. ולא רק הדיגיטציה נושפת בעורפם של הממזרים אלא גם תפיסת הממלכתיות.

השאלה כיצד להגן על מי שנולד לממזרות

משנאספו גלויות ישראל למדינת ישראל, שאפה ה'ממלכה' גם לרבנות אחת, הלכה אחת. לא עוד רב מקומי-קהילתי שעושה דין לעצמו ולצאן מרעיתו, ורק לעתים, אחרי חילופי אגרות, הוא משפיע או מושפע מרבנים אחרים בסביבתו, אלא קול אחד רבני היררכי. בעולם כזה קשה לא רק להיטמע, אלא גם לקבל 'חוות דעת שנייה' או 'דעת מיעוט'.

סוגיית הממזרות שנדונה השבוע בכנס של המכון לדמוקרטיה ומרכז צדק לנשים היא אמנם סוגיה שמעטים נולדים לתוכה – כמה עשרות בכל שנה במדינת ישראל (ובניהם ובנותיהם אחריהם) – אולם מוטת ההשפעה שלה עצומה. החשש מן הממזרות שולט בכל תחום הנישואין והגירושין בדין היהודי. חרב הממזרות המאיימת על ילדים שיבואו לעולם לפני השלמת הגירושין יחד עם ה'שעון הביולוגי' הופכת לשיקול משמעותי בהסכמי חלוקת רכוש ומשמורת ילדים ומהווה כר לסחטנות, לסרבנות גט ולעגינות נגד נשים.

לחזור לאחור כבר לא נוכל. אין שכחה לפני כס המודרנה, אבל השאלה כיצד להגן על מי שנולד לממזרות עודנה לפתחנו. 'שכחה' מסוג אחד היא האימוץ הדתי והאזרחי הנוהג את החזקה המשפטית הקדומה שילדים יירשמו על שם אמם והאיש שנשוי לה, ללא קשר לזהותו של האב הביולוגי ותוך איסור על בדיקות ד.נ.א. פתרון זה אכן 'שוכח' ממזרים, אולם גם פוגע בזכות האב הביולוגי לאבהות ובזכות הילד למזונות, לירושה ולקשר הורי עם אביו. הוא גם שם בידי ה'אב' המשפטי זכויות להכרעה על גורלו של הילד (איך יתחנך? האם יתחסן?) וחובות לא לו.

'שכחה' מסוג אחר מוצעת בהצעת חוק חדשה של מרכז צדק לנשים ועל פיה יפוצל הסטטוס הדתי (על פיו ינהג בית הדין ובו יוכר אב משפטי בלבד) מן הסטטוס האזרחי (על פיו יוכר אב ביולוגי ועל פיו יוכרעו ירושה, מזונות, חינוך, חיסון וכד'). כך קורה בפועל אצל מוסלמים, שדינם הדתי לא מכיר באבהות מחוץ לנישואין (אם כי אין בדין המוסלמי סטטוס 'ממזר' לילד), אולם בתי המשפט לא נמנעים ממתן זכויות לאזרחות, מזונות וירושה לילדים תוך הכרה באבותיהם הביולוגיים.

יהודה עמיחי מבקש באחד משיריו להוסיף לתפילת 'אשמנו, בגדנו' גם את ה'חטאים' – "שכחנו, זכרנו". אולי, גם בעידן הדיגיטציה והענן, אנו יכולים להתפלל לא רק לזיכרון ארוך אלא גם לקצת שכחה.

_______

הכותבת היא עו"ד שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת מרכז דת, לאום ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה