לקיחת הנשק של האזרחים שחיסלו את המחבל בפיגוע בבאר שבע, עוררה זעם רב. איש הטלוויזיה אברי גלעד, כתב פוסט בו הוא המליץ למשטרה כיצד לנהוג במקרים כאלו.
היום (חמישי), כתב גלעד: "שמחתי לראות שהמפכ"ל קובי שבתאי קרא את הפוסט שלי על שינוי היחס למחסלי מחבלים ואימץ חלק מההמלצות שלי, כולל נשק חלופי. אבל המלצה אחת לא קראתי שאומצה, למנות פסיכולוג מומחה לפוסט טראומה לכל אזרח שנאלץ לקחת חיים, לא משנה אילו, וצריך להתמודד עם זה לבד. כבוד המפכ"ל, זאת ההמלצה החשובה ביותר. קח אותה".
אלו ההמלצות שכתב גלעד, ביום לקיחת הנשק:
נוהל חליפי לטיפול במחסלי מחבלים
1. האזרח הגיבור שניטרל מחבל נלקח לתחנת משטרה. השוטרים עומדים בחוץ ומוחאים כפיים. שתיה מוגשת. לחיצות ידיים. סלפי. שיחה מהמפכ"ל. מהשר. מראש הממשלה.
2. האזרח הגיבור פוגש פסיכולוג שמאפשר לו דבר ראשון לעבד את החוויה הקשה שעבר כדי שלא יפתח פוסט טראומה.
3. נשקו של האזרח נלקח לצרכי בדיקה, נשק חלופי נמסר לו במקום.
4. האזרח מתושאל קצרות, ואז מוסע הביתה בכל הכבוד.
5. שמירה 24 שעות מוצבת ליד ביתו עד יעבור זעם משפחת המחבל.
6. נשקו האישי של האזרח מוחזר לו למחרת בטקס צנוע בתחנה, יחד עם תעודת שבח והלל. נגמר הסיפור.
לשימוש חופשי של משטרת ישראל מהאירוע הבא.
תגובות
אין מה לקחת! מחקר מאוד רחב בכל העולם מגלה שאנשים שהיו בפיגועים ובאמת עברו טראומות, שנה אחרי האירוע הם חזרו לאותו תפקוד מבחינה רגשית. ביחס ״הלומי קרב״ – יש שני דברים שנותנים כח לחיילים לא להיות הלומי קרב: רמת האמון שלהם במטרת המלחמה וככל שחייל יותר מרגיש אמון ובטחון בצוות שלו ברמה האנושית קטן הסיכוי שלו להיות הלום קרב. אם הוא לא מרגיש בודד לא באמונה שלו במטרה או ביחס לחברים – הסיכוי שלו להיות הלום קרב ממש קטן, באופן מובהק. הציפייה הסמויה שאמורה להיות כאן טראומה הוא זאת שגם מולידה אותה. עיין ערך שנות הקמת המדינה שם היתה נחישות ובהירות בצדקת הדרך והמטרה הכללית, וימינו אנו המושפעים מתפיסה מערבית המאתרת כל הזמן חולשות...
אמת כל הכבוד אברי גלעד התעוררת מהתמימות שאוחזת בך לפעמים (בחירה בבנט ולהלל את ההשקעה בחירתו )
דונה אברי כף תמיד לשמוע אותך לראות אותך בן אדם ישר חכם אין הרבה אנשים כמוך אתה חסר לי בבוקר בחדשות