לאחר פטירתו של תלמיד חכם גדול נשמעות בתקשורת הכרזות דרמטיות כי זהו "סופו של עידן"; "זה היה אחרון המנהיגים של הציבור הדתי" או "אחרון פוסקי ההלכה". לעיתים ההתבטאויות הללו מגיעות מתוך כאב וזעזוע על האובדן, אולם לא פעם הן באות ממשאלת לב סמויה (או גלויה) של אלו שמייחלים לשבירת המסורת ושרשרת הדורות.
אלו ואלו יכולים להירגע. שום דבר הוא לא סופה של היהדות. ברור שישנם מעברים בין הדורות, אולם בכל דור ודור נולד כוח התחדשות, שמתמודד באופן מדויק עם האתגרים העומדים לפתחנו. חז"ל דרשו זאת על הפסוק מקהלת: "וזרח השמש ובא השמש": עד שלא השקיע הקב"ה שמשו של צדיק זה, הוא מזריח שמשו של צדיק חברו" (ילקוט שמעוני, חיי שרה).
בשנת תשנ"ה הגעתי כתלמיד שנה א' לישיבת 'מרכז הרב'. באותה עת עמדו בראשה שני ראשי ישיבה אגדיים: הרב שאול ישראלי והרב אברהם שפירא, זכר צדיקים לברכה.
באותה שנה נפטר הרב ישראלי, והאווירה בישיבה הייתה עגמומית. זכורני מספר תלמידים שהצטופפו סביב ראש הישיבה הנותר, הרב שפירא, והביעו את חששם ש'לא יוכלו להמשיך ללמוד ללא הרב ישראלי'.
הרב שפירא, שמעבר לגאונותו בתורה, היה אדם בעל שמחת חיים בריאה, ענה להם תשובה קולעת: "היו הרבה ראשי ישיבות בעם ישראל שכולם מתו בסופו של דבר, והמשכנו ללמוד; גם אני יום אחד לא אהיה פה, ואתם תמשיכו ללמוד גם אחרי". ותאמינו או לא, זה בדיוק מה שקרה.
הכלל הוא פשוט: "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להינחם".
הרע יעבור. הטוב יתגבר בעזרת ה'.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
