לולא ההבנה, שתחושות המירמור וחוסר הפרגון שחילחלו בקרביו של המשפטן הנכבד מר דב הלברטל, הן אלו שהביאו אותו להביע את דעתו השטחית והרדודה בכתבה, הייתי די מאוכזבת מרמת ההבנה והעומק של אדם במעמדו, "פובליציסט ומשפטן חרדי", כהגדרתו, ומחבר סדרת ספרים בענייני הלכה.

אכן, תפקידו של חיל בצבא הינו קשה, מתסכל ושוחק. הוא מסכן את נפשו בפועל ממש, מקריב שנים מחייו בפעילויות מעייפות, ללא תמורה או פרסום. החייל בצבא עושה זאת בשקט ובדממה ושומר בפועל ממש על המדינה. חיילי צה"ל בעבר, בהווה ובעתיד, גורמים לאזרחי ישראל לישון בשקט ובשלווה, ללא חששות מפני פוטין מזדמן או חומייני ממזר.

לכן, תפקידו של החייל בצבא ההגנה לישראל הינו קשה ביותר. אין על כך עוררין.

מנגד, גם תפקידם של חיילי חב"ד הינו קשה ביותר. טובי הזוגות הצעירים של חב"ד, שזה לא מכבר נישאו והחלו להקים בית בישראל, בחרו, ביוזמתם, לנדוד למקום רחוק ולהקריב את כל שנותיהם עבור אחרים. בני הזוג מגיעים למקום זר ומנוכר, לעיתים בלתי ידידותי. ילדיהם יזכו לחינוך ביתי בלבד וללימודים מרחוק (זעקות השבר שנשמעו בישראל מפי מחנכים ומורים על השפעות הלמידה מ'זום' בתקופת קורונה – אז, כן, ילדי השלוחים לומדים כך כל חייהם ואף שליח לא זועק).

הנחת תפלין בבית חב"ד (צילום: בית חב"ד אוקלנד)

חלק מהשלוחים מסכן את נפשו ממש, כמו חיילי צה"ל. שלוחים נדרשים, לעיתים, להעמיד שמירה יום – יומית ליד ביתם וליד בית הכנסת, כמו השליח בשבדיה, ולהשתדל להצניע את פעילויותיהם. הם מסכנים את גופם בהליכה של שעות רבות בגשם או בשרב – כדי להביא לקבר ישראל יהודי קשיש וערירי, או לבקר חולה בודד. גם השירות הזה, כמו של חיילי צה"ל, ברוב המוחלט של המקרים אינו מגיע לאוזני התקשורת, והוא נעשה בשקט ובצנעה, וזהו 'שירות קשה ומתיש'.

על איזה גב אתה מדבר? הגב של הרבי?

רעידת אדמה בנפאל, שמביאה פרסום לחסידי חב"ד, מתרחשת (למרבה המזל) פעם בחמישים שנה. ואילו הפעילות השגרתית של אותם שליחים, נעשית במשך עשרים וארבע שעות ביממה, כאשר בני נוער מכל הסוגים והמינים, נערים ונערות, חלקם עם בעיות נפשיות או גופניות, מכורים לסמים, אבודים באזור, מסתובבים בבית המשפחה של השליח ומציבים עבורו ועבור ילדיו דילמות של צניעות, חדירה לפרטיות, תחושת הילדים שההורים שלהם 'נלקחו', כביכול, על ידי בני הנוער ולא נותר להם זמן איכות איתם. זה לא כל כך אקזוטי. וזה קורה תמיד, בכל יום ובכל שבוע, גם כשאדוני לא שומע על כך בחדשות.

נערכים לליל הסדר בנפאל (צילום: בית חב"ד קטמנדו)

אז מיותר ומטופש לערוך השוואה באמצעות שאלה – מה יותר קשה: לפתוח ציר בצפון בפחד מפני מחבלים, או לעשות כיף בקטמנדו. שלוחים לא עושים כיף בקטמנדו. נקודה – ואתה לוקה ברדידות. ('טפשות' בהחלט הייתה מתאימה כאן יותר, אבל בכל זאת אני חולקת לך כבוד ולא משתמשת בה).

אם היית עושה תחקיר קליל, כפי שנדרש ממשפטן, היית מיד מבין, ש'הגב העוצמתי' של חסידות חב"ד שאיתה יוצאים השליחים לשליחות בתחילת דרכם, כדברך, אינו כולל כל עזרה וסיוע כספי או אחר. החב"דניק הצעיר, לפני יציאתו, מקושש מעט כסף מבני משפחה וידידים (ברוב הפעמים, הם עצמם קוששו ממנו כשהם יצאו, לפני שנה או שנתיים), ו'נוחת' או 'עוגן' או 'עוצר' בארץ זרה.

כנס של שליחי חב"ד בשנת 2019 (צילום: תומר נאמבורג/ פלאש 90)

השליח עובד שם עד כדי שחיקה ועד יומו האחרון. להוציא מספר מקרים מועט ומתוקשר של שלוחים – רוב רובם חווים מדי יום שגרה קשה ומאתגרת, מייאשת, נטולת חוויות וללא הופעות בתקשורת, ללא פגישה עם הרבה אנשים וממש ללא סיפורים מרתקים. במקום זאת, הם פוגשים מדי יום את בני המשפחה שלהם, שכולם בבית. הם מנסים לאסוף מניין לבית כנסת, לארגן עוד שיעור בגמרא עם תושב המקום, לנסות וללמד ילד אמריקאי את קריאת התורה לכבוד בר המצווה שלו, להאזר בסבלנות עד שהנער מבין מה נדרש ממנו, כמעט להתייאש, להיזכר במטרת היותי כאן, ולהמשיך שוב ושוב.

בעצם, ייתכן שהגב העוצמתי שעליו אתה מדבר מתייחס לרבי מליובאוויטש. תורתו, הדרכותיו וברכותיו לשלוחים והקשר הרוחני אליו. זהו באמת גב עוצמתי שקיים ונוכח אצל כל שליח ומסייע לו בשליחות.

הפרסומים אודות חסידי חב"ד גורמים לקידוש ה', לקירוב של יהודים לתורה ולאלוקים, מקלים במעט על העבודה של השלוחים, אולי עוזרים להם בגיוס כספים למטרות של אהבת ישראל וחסד ומה רע בכך?

עבר זמנו של השיח ציוני ואנטי ציוני

כיום חסידות חב"ד אינה אנטי ציונית. עבר זמנו של השיח 'ציונית' אנטי 'ציונית'. חסידות חב"ד בפועל דוגלת בהשתלבות במדינה, כל חסידי חב"ד עובדים במסגרות שונות ומשתתפים בבחירות לכנסת. רובם של ילדי חב"ד לומדים במוסדות ממלכתיים – דתיים ובני נוער שאינם רואים את עצמם בני ישיבה מתגייסים לצה"ל. ילדי חב"ד לא מכירים את המושג חרד"ק והיחס לחיילי צה"ל אוהד. חיילים בודדים אוכלים אצלנו ואצל שלוחים אחרים בשבתות.

הרבי מליובאוויטש לא הרשה, גם בזמנים הקשים ביותר של מלחמות וטרור, לרדת מארץ ישראל. הוא חיזק כל חסיד להישאר במדינה ולא לעזוב. הסיבה בשלה שליחת חב"ד לא השיאה משואות ביום העצמאות, הייתה עקב קשיים של צניעות ואי הסכמה למשפטים עיקריים בהמנון הלאומי שלנו שהוא מוטיב מרכזי בטקס.

חסיד חב"ד עם סימן ביתו של הרבי 770 (צילום: מנדי הכטמן/ פלאש90)

ילד צריך גם את אבא וגם את אמא. מדינת ישראל והעם היהודי זקוקים גם לחיילי צה"ל שיגנו עליהם, וגם לשליחי חב"ד, שיזכירו לכל יהודי את יהדותו. אז, אולי, במקום להתבולל ולהיות גוי ככל הגויים, אותו יהודי בודד ירגיש, יום אחד שהוא יהודי ויעלה ארצה?!

קנאי קטן שלי. המדינה 'מתרפסת' בפני שליחי חב"ד? כן, המדינה מדברת ונואמת. אביגדור ליברמן מקדיש מזמנו העמוס חמש דקות, לשליח שהקים מוסדות במשך ארבעים שנה בחרקוב וכעת אינו יכול להתפנות משם בבטחה – "כי מה יהיה עם עשרים ושניים הקשישים הסיעודיים, ניצולי השואה, בבית האבות שלי?!" מס שפתיים מעניקה המדינה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ליברמן על חב"ד באוקראינה (צילום: בנצי רובין/ סרוגים)

שלושה משפטים בטוויטר מפי ראש הממשלה, זו כריעת הברך שאתה מדבר עליה. זהו הסיוע המדינתי לשלוחים שמחרפים נפשם עבור אזרחי המדינה האסורים ביפן או למען הישראלי האדיוט התורן שהתנהג בחוסר אחריות ונכנס למאסר בתאילנד. לא תקציבים, לא מאבטחים, כן דיבורים.

איזו דמגוגיה. "הרבה יותר אקזוטי זה לשמוע על שליח חב"ד שעולה על האוורסט כדי לחלק סופגניות למטפסים יהודים או מדליק נר חנוכה עם פוטין ועם ביידן. זה מצטלם ונשמע הרבה יותר טוב. זה אפילו סוחט דמעות". משפטים נוטפי מרמור וקנאה. חסידי חב"ד העסוקים, אבא ואמא למשפחות מרובות ילדים, אינם מטפסים על האוורסט וגם לא מחפשים לעשות זאת.

טיפוס על האוורסט זה חוויות קוסמות למשפטנים צרי עין ובעלי תאווה מישראל. שליחי חב"ד בהודו דווקא כן יטלטלו שמונה שעות בדרכים, במכונית מקרטעת, כדי לנסות וליצור קשר עם נערה חולה, שוכבת בודדה במנזר. אולי, מי יודע, יוכלו להציל חיים.

אכן, ישראל צריכה לכבד את חייליה האמיתיים, חיילי צה"ל וחיילי הרבי, שמוסרים נפשם בצנעה, וללא כל פרסום. אם מגיע פרסום, בעקבות מעשיהם הטובים – אדרבא.

 

יפה שם טוב, עורכת לשונית, שליחת הרבי מליובאוויטש בירושלים