לעניות דעתי, מאיר שלו הוא הסופר החשוב ביותר שמתהלך כרגע בישראל. הוא מאהב של השפה העברית ומשחק איתה להנאתו ולהנאת הקוראים בספריו.

שלו יודע לספר סיפור, אך יותר מזאת, הוא יודע לתאר את הטבע, את הקשר לטבע ואת טבע האדם. חוץ מזה הוא נהנה למתוח גבולות ולעסוק במשפחות ענפות המשתרגות דורי דורות. הוא מייצר תמצית מזוקקת של הישראליות  ההתיישבותית שעדיין מודל לחיקוי. לא סתם ספריו קונים להם קהל קוראים רב כל כך.

"מערת המכפלה מדאיגה אותי יותר מקייב", אמר הסופר מאיר שלו בסוף השבוע האחרון, בראיון לדנה ויס, עם צאת ספרו החדש "אל תספר לאחיך".

שלו מסביר כי "מאחורי כל הדיון בגבולותיה של ישראל עומד יהודי זקן בשם אברהם בראש הר, מסביבו בְּתָרִים של עז, פרה וכבשה מדממות על הרצפה ואלוהים אומר לו שיסתכל סביב וכל מה שהוא רואה זה שלו". על פי שלו, יש היגיון מאחורי השיבה שלנו למקום הזה, אבל "אסור שהסיפורים מהתנ"ך יקבעו את הגבולות".

כבר שנים שקוראים רבים של שלו, מוצאים שהם אוהבים מאוד את ספריו ומתחלחלים מעמדותיו אותi הוא שוטח מעל דפי העיתון. אני חושב שאם נבדוק בספריות בהתנחלויות, נמצא כי הוא מאוד פופולרי ברחבי יו"ש.

הגדולה של מאיר שלו, הסופר, היא עומק הקשר לארץ שהוא מעניק לנו. הוא יוצר בספריו, דמויות מיתיות, שעל אף שמוזכר תמיד כי רובן היגרו מרוסיה, הוא מעניק לנו תחושה שהן כאן מדורי דורות וצמחו עם שורשיו של הלוטם, הזית והחרוב בארץ ישראל. יש לדמויות שלו הד של עומק של קשר קדמון למקום.

מערת המכפלה בשלג האחרון (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

בארץ ישראל, אליה הגיעו יהודים ממדינות רבות, רובם ללא עיסוק ממשי באדמה, אין לנו את האיכר הרומני, הרוסי, או האיטלקי, עם מסורת ארוכה, משפחתית ומקומית. אין יצור מקומי של שמן זית, יינון וריבות ושלל מאכלים כפריים ומשפחתיים בעלי קשר אל האדמה כמו כפריים רבים ברחבי העולם.

ישראל נעדרת את האותנטיות שאליה כמהים רבים בעולם. הנוסטלגיה הכי עתיקה שלנו זה הבית של תנובה, או שיכונים בנהריה ובבאר שבע, כסמל להתבגרות בשנות השבעים והשמונים.

ההתיישבות העובדת

העולם החקלאי ברובו הגיע מן הקיבוצים, שם הפוקוס היה על הגד"ש, הפלחה או מקשת האבטיחים וההדרים במישור החוף, איתם חדר האוכל המשותף והטראומה של בתי הילדים. שלו יצר אטמוספירה אחרת. ישראל אולי כפי שהוא חווה בנהלל, אך יותר מזה כפי שהיינו כולנו רוצים לחוות.

מאיר שלו בראיון לדנה ויס (צילומסך, מתוך חדשות 12)

כפי שציינתי, רבים מגיבוריו של שלו, הם צאצאים למהגרים ויש ברקע, בהתיישבות העובדת, את האידיאולוגיה הנוקשה של הציונות המהולה בסוציאליזם. אך שלו לרוב שם עצמו כמבקר האידיאולוגיה, והדבר החזק ביותר בספריו אלו המשפחות הסבוכות, על אף שלעיתים יש בהן אי נורמליות בתוך הקשר הטבעי של החיים השורשיים באדמה.

שלו יודע על בוריו תנ"ך, כחלק ממורשת אותה התיישבות חלוצית, כחלק מאהבתו לשפה העברית ולשורשיה, וכחלק מהשכלתו הרחבה ואהבתו להיבט הסיפורי והמיתי שבו.

מה שאין הוא אוהב ואת זה ניתן להבחין גם בספריו, זה את היהודי הגלותי והדתי מחד ומאידך, את המחויבות לתנ"ך כטקסט קנוני. שזה בעצם בא יחד. בספריו שלו מוצא שפה משותפת עם הערבי הקשור לארץ בטבורו, יותר מאשר אנשים עירוניים, או לחילופין כאלה שרואים בקשר שלהם לאדמה דרך צו טקסטואלי, תנ"כי.

בהסכת שלי "צוללים לישראליות", כששוחחתי עם מבקר הספרות אריק גלסנר, הוא עלה על תופעה מעניינת, אם בשאר אזורי התרבות, כמו מוזיקה, משחק והקולנוע יש תופעה של חזרה בתשובה, אל הטקסטים, אל הפיוטים, אל קיום המצוות בצורה כזו או אחרת, בשדה הספרותי לא ניתן למצוא סופרים, שכבר התפרסמו כסופרים וחזרו בתשובה.

אין אהוד בנאי, או שולי רנד של הספרות. על פי גלסנר, זה בגלל שיש בספרות משהו חילוני, משהו שמאתגר את קדושת הטקסט. החזרה לעיסוק בטקסט שיש אצל זמרים ושחקנים, לא נדרשת מצידם של סופרים, הם כבר עוסקים בו, וגם שמחים להישאר בחירות הסיפורית שיש להם.

שלו בורא לנו מעין מיתולוגיה מקומית, ישראלית. דמויות מעומק המושבה יוצאות להן לספר לנו על קדמותן, מבלי להזדקק לקשר היהודי-התלמודי למקום. הוא עצמו עוסק הרבה בתנ"ך, מרצה על תנ"ך, כתב סדרה בשם 'תנ"ך עכשיו', ובספרו "שתיים דובים", במרכזה עומדת מורה לתנ"ך. אך תנ"ך נטול אלוהים, כזה המקיים עשר עם האדם בכלל ועמו בפרט.

"הגדולה של מאיר שלו, הסופר, היא עומק הקשר לארץ שהוא מעניק לנו" תעופת זרזירים (צילום: משה שי/ פלאש 90)

הממד הדתי, רוחני, היסטורי, הוא גם חלק מהאדמה הזאת ומהמרקם שלה. גם חלק מההיסטוריה ומהכמיהה שיש למקום. הוא מקפל בתוכו היבטים של זהות, תרבות וכוח מניע לפעולה לא רק אלימה ומלחמתית, אלא כמיה ליצירת מקום טוב יותר. שלו רואה בו רק מכשול כמעט פגאני ליישוב סכסוכי בני האדם. ועל אף שלא ניתן להתעלם מכך שבדת יש גם מרכיב כזה (וכאן המקום להזכיר שגם אצל המוסלמים, עמדה שפחות מבוקרת מידי שלו), יש ביהדות עוד היבטים וממדים.

התנתקות מהמעמסה הזו של כובד ההיסטוריה, לא מאפשרת להבין את הסביבה, הגם שמאוד מפתה לזנוח את זה אל עבר פתרון אוטופי, ועם בהחלט נסתכל אל עבר קייב, מה ששלו מעדיף לא לעשות, שעה שמערת המכפלה ניצבת בגבולו, נבחין שסכסוכים אלימים ומלחמות בין בני אדם נוכחים לצערנו בחיינו, גם ללא מוראם של דתות.