פרשת פקודי: בצורה טבעית, כל אומן רוצה לבטא ביצירותיו את אישיותו, את חלומותיו, את כישרונותיו, ולזה משמשת האומנות. והנה, אנחנו מגלים בפרשת השבוע שכל האומנים, בצלאל, אהליאב ועוזריהם בנו יצירת מופת מבחינה אומנותית, והכל היה "כאשר צוה ה' את משה".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

WhatsApp Video 2022-03-03 at 07.12.22

איפה הכישרון הטבעי? איפה הנימה האישית? הנקודה, הליטוש, האמירה האישית, כל אחד עם כישרונותיו ומעלותיו? – לא היה, כי הכול היה "כאשר צוה ה' את משה", תוך התבטלות מוחלטת לציווי ה'.

לדבר הזה הייתה השלכה – "וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו – ויברך אותם משה", אומר הרש"ר הירש, אחרי שמשה רואה את ההתבטלות הזו הוא מברך אותם. ואתה עומד ושואל: למה הם היו צריכים למחוק את כישרונם האישי? למה הם היו צריכים להתעלם מהאישיות שלהם? למה הם היו צריכים לבטל את עצמם?

תשובה: יש שני סוגי ענווה. יש ענווה אחת שבה האדם אומר לעצמו: "אני לא שווה כלום", "אני לא מבין", "אני לא מוכשר", "אני לא…". זו ענווה פסולה כדברי הרב קוק, כי היא מכניסה את האדם לדיכאון, לעצבות, לדימוי עצמי נמוך, לחוסר מוטיבציה, כי אני לא שווה, ואני לא מבין, ולא יודע כלום. אבל יש ענווה מפוארת ונכונה, שהאדם מכיר את הכישרונות שלו, ויודע מעולה מה היכולות שלו, ובמה הוא טוב, אבל הוא יודע שזה לא ה"אני" כאגו אישי, אלא זהו רצון ה', הקב"ה נתן לי את הכישרונות לעשות א' או לעשות ב', ומכוחו אני פועל ויוצר.

בצלאל, אהליאב, חבריהם היו מאוד מוכשרים מבחינה אומנותית, אבל הם הרגישו שכול מה שיש להם בא מהקב"ה, ולכן הם עשו את מה שה' רצה, הם עשו זאת מתוך התבטלות אומנותית, כי האגו האישי שלהם היה מלא אך ורק ברצון ה', בהתבטלות ובהבנה, שכל מה שיש להם זה רצון ה'.הענו מכל אדם ראה דרך האומנות המופלאה של המשכן את הענווה של בוני המשכן, ואמר, את הדבר הזה צריך לברך: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו…"