כיאה לסרט ישראלי, גם על "תמונת הניצחון" יש חוסר הסכמה לגבי איכותו. באופן יחסי לקולנוע בעולם, ישראל מוגבלת בכמות הכישרונות הקולנועיים. בדיוק מסיבה זו מדובר בסרט יוצא דופן, העושה שימוש בכלים הישראליים הקיימים על מנת ליצור חוויה קולנועית ייחודית ומרגשת.

לצאת מבולבל בקטע טוב

אם יש אינדיקציה להצלחת סרט, זוהי ההצלחה להותיר את הצופה ברגש המתאים עם היציאה מהאולם. לכל סרט יש את המשימה להותיר רושם מסוים בצופה, ולכל סרט משימה תואמת לתוכן ולצורת ההגשה. כך, שלא כל סרט אמור לשבות את הצופה עד לכדי בכי קורע לב. הסרט "תמונת הניצחון" משאיר את הצופה ברגשות אמביוולנטיים ומורכבים. מדוע זאת ההצלחה הגדולה של הסרט, הן במובן ההיסטורי, והן במובן הקולנוע?

מתוך הסרט תמונת הניצחון (צילום: צילום מסך מיוטיוב)

הבחירה היצירתית והמרשימה של אבי נשר לחזור לסיפור כה מורכב ומעט אפרורי בהיסטוריה הציונית, קרב ניצנים, היא בחירה שיש בה סיכון – בלמידת ההיסטוריה, הסיפור לא זוכה לאור הזרקורים מהרבה סיבות (בעיקר כי מדובר בתבוסה, אבל לא רק), כך שיש לסרט משימה לא פשוטה ליצור חוויה קולנועית שתכניס את הצופה לעומקו של הסיפור.

קרב ניצנים הוא קרב טראגי שבו המצרים כבשו את קיבוץ ניצנים, קרב שבאותה תקופה עורר מחלוקת בנוגע להתנהלות הקיבוץ. אבא קובנר (בסרט – יונתן ברק, שאם נשים בצד את המבטא המעט לא מדויק, הפתיע לטובה) ביקר את חברי הקיבוץ בטענה שנכנעו למצרים ללא קרב אמיתי, ורק לאחר ועדת חקירה סיפור קרב ניצנים הפך מחרפה לגבורה. עם זאת, הטעם המר של הקרב נותר בפה.

הסרט נכנס לעוביו של הסיפור, והסרט ברובו מתמקד מנקודת המבט המצרית. עיתונאי מצרי נשלח לצלם סרט שיתעד את הניצחון המצרי על קיבוץ ניצנים, והסרט הולך אחריו ואחרי המצלמה שלו, כקולנוע בתוך קולנוע. אחת התקיפות של הכפר המצרי שהסתיימה בהצלחה מצרית (של חיילים ישראלים הרוגים) מלווה בנעימת ג'אז שמחה וקופצנית, מה שמסתמן כאחת הסצנות הראשונות המכניסות את הצופה לקונפליקט, מתח וחוסר נעימות. הצפייה לעתים קשה, אך מבדרת – פסקול עצוב ומר לאחר תקיפה מוצלחת של החיילים הישראליים וחברי הקיבוץ.

צפו בטריילר לסרט "תמונת הניצחון"

איך עושים הפקה טובה

עם התקדמות הסרט, הצד הישראלי תופס חלק יותר משמעותי, ומציג ניואנסים מדויקים ונעימים – פשטות ישראלית אופיינית לאותה תקופה, עם תפאורה מדויקת, ביגוד תואם, שפות שונות ומגוונות, ואווירה קיבוצניקית. תצוגת המשחק תואמת אף היא – משחק פשוט ולא יומרני, לא דרמטי מידי, ואמין (נציין לטובה את משי קליינשטיין).

כל אלה מציגים את התמהיל החברתי, תמהיל שמצד אחד עומדת התמימות הציונית, ומצד שני הלוחמנות היהודית שבבסיסה התמודדות עם טרגדיית השואה. הפשטות מתבטאת גם באופי הצילום, בטקסט ובצורת ההגשה, שיוצרים תחושה של ראשוניות המאפיינת את תקופת ראשית המדינה, או אפילו אם תרצו אווירה של סרט בורקס הפונה לקהל צופים רחב.

מתוך הסרט תמונת הניצחון (צילום: צילום מסך מיוטיוב)

הסרט מציג לצופים מספר קונפליקטים לא נוחים – מעבר לקונפליקט הישראלי-פלסטיני (המוצג בצורה יצירתית ומעניינת), הקונפליקט המרכזי הוא עצם ההישארות בקיבוץ בשעה שישנה הערכה כי הקיבוץ בסכנת קיום. הקונפליקט מתבטא בצורה מדויקת הנאמנה לאמת ההיסטורית, ופונה גם לניואנסים הבין-אישיים: עמידה עיקשת על לחימה מיותרת על מנת להיות מוצגים כ"גיבורים", מול התחושה שאי אפשר שלא להגן על הקיבוץ האהוב.

הפרידה מבני המשפחה (שבמספר מקרים מדובר בבני המשפחה היחידים לאחר השואה ולאחר העלייה לארץ), בהנחה כי הסיכוי הסביר ביותר שלא ייפגשו עוד. כך שגם בהסתכלות כוללת הסרט פותח את הדיון ומציג ביקורות מעניינות, ומכריח את הצופה להתעמת עם הקונפליקטים הציוניים, המצריים והאישיים של הדמויות.

לכעוס ולאהוב

הרגשות איתם הצופה יוצא מהסרט הינם רגשות מורכבים – מצד אחד יכול להיות כעס על חלק מחברי הקיבוץ שהתעקשו להישאר להילחם, מצד שני צער רב על מותם. תחושת גאווה על הדמויות הלוחמות מצד אחד, ומנגד תחושת הכישלון המר עם חזרת השבויים והבנה כי הגיבורים הגדולים אינם. בנוסף, נציין גם את ההליכה אחר הרציונל המצרי לאורך כל הסרט, שבסופו מוצג כקונפליקט תוך-מצרי על עצם תמונת הניצחון שהשיגו בקרב הזניח על קיבוץ קטן.

מתוך הסרט תמונת הניצחון (צילום: צילום מסך מיוטיוב)

יש עוד הרבה מה לכתוב ולנתח, אך בשורה התחתונה מדובר בהפקה שעוד לא הייתה כמוה בישראל, מכל בחינה שהיא. שימוש מרשים, יצירתי ויעיל בחומר הישראלי (יכולות המשחק, ליהוק, מיקום, תפאורה, היסטוריה ישראלית), ואפילו תצוגת סצנות לחימה שלא מביישות הפקות בינלאומיות; סצנות משכנעות, אמינות, ובכלל לא יומרניות.

באשר להצלחת הסרט: הצופה יוצא מעט מבולבל – הרצון להזדהות עם גיבורי הסרט, יחד עם תחושת כעס, ביקורת, או החמצה. הרצון להיות עצוב, לצד חוסר הנוחות עם הכישלון על רמותיו השונות (אכזבת חברי הקיבוץ מהמדינה ומחברי הקיבוץ שנשארו להילחם, אכזבת המדינה מהקיבוץ, האכזבה האישית מגיבורי הסרט).

הרגשות עם היציאה מהסרט מורכבים, מבולבלים – בדיוק מה שאבי נשר ניסה ורצה להעביר (נציין לטובה גם את יוצר הפסקול תום אורן). בחירת פיסת היסטוריה קטנה ויש שיאמרו שמעט אפרורית, ולעשות עמה צדק היסטורי. סרט מרשים בקנה מידה ישראלי ללא ספק, הסרט הכי גדול של אבי נשר, ומהסרטים הישראלים הגדולים שיצרו פה אי פעם.