היום בהיסטוריה: 25 שנה לאסון המסוקים

הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה… כתב חיים גורי לאחר נפילת הל"ה. בליל כ"ח שבט תשנ"ז (97') קיבלו מילים אלו משמעות היסטורית נוספת באסון האווירי הכבד ביותר שידעה מדינת ישראל.

הימים היו ימי ישיבת צה"ל במוצבים שברצועת הביטחון בדרום לבנון ההגעה אל המוצבים הייתה בדרך כלל בשיירות שהיוו מטרה נוחה למארבי המחבלים ולפגיעה ממטעני צד. אחת מהדרכים שהוצעו להובלת חיילים בדרך בטוחה יותר הייתה הטסה במסוקים.

ביום שלישי בערב אור לכ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.97) המריאו שני מסוקים לכיוון לבנון, מסוק אחד היה בדרכו לבופור והשני היה אמור להגיע למוצבי דלעת ושרייפה. לפני חציית הגבול, התנגשו המסוקים זה בזה ושניהם התרסקו, וכל הלוחמים נהרגו.

אתר אסון המסוקים (חן לאופולד/פלאש90)

אלון בביאן ז"ל

בעקבות ההתרסקות הכריזה ממשלת ישראל על יום אבל לאומי. מצפון לדרום מכל חלקי החברה היו החיילים ההרוגים, והתחושה הייתה כי אין אחד שלא מכיר או יודע או שמע על אחד ההרוגים.

אחד מההרוגים באסון היה סגן אלון בביאן ז"ל. פניתי לאחיו של אלון שיספר על אלון והוא כתב:

אלון נולד בירושלים, למד במכינה בעצמונה, התגייס לחטיבת גולני בה היה לוחם ומפקד. בחודשים האחרונים לפני נפילתם, שירתו אלון וחייליו במוצב הבופור בלבנון. אלון היה מנהיג אמיתי. איש אמת שמנהיג קודם כל את עצמו וממילא את כל מי שסביבו. קשוב, עדין ועניו. בעל לב טוב ורחב. וכשצריך ידע להיות לוחם עז ומלא גבורה.

המסירות שלו למדינה לא נשארה סיסמה אלא באה לידי ביטוי במסירות שלו לכל חייל מחייליו. בדאגה שלו לחוסן הנפשי שלהם, בלקיחת משימות על עצמו כדי שהם יוכלו לישון עוד קצת ובדרישה מהם להיות הכי טובים שיש.

אלון בביאן ז"ל. באדיבות המשפחה

"אך ורק ביחד, יכול נוכל לכל אויב"

בימים בהם מדינת ישראל חוותה פיגועים רבים כתב אלון:

"אני חלק בלתי נפרד מהעם שלי ותחושת הכאב הפעם עמוקה יותר מבכל פעם. איני יודע מהי הסיבה הספציפית… אך אין לכך חשיבות, העיקר שאני מרגיש שייך לעם ישראל ברגעים הקשים האלה ואני בטוח שביחד ואך ורק ביחד, יכול נוכל לכל אויב".

אחיו של אלון סיים את מכתבו בקריאה להמשיך את דרכו של אלון שמהכאב רק נגדל ונצמח. אתרי הנצחה רבים הוקמו ברחבי הארץ לזכרם של הנופלים.