פרישתו של שדר 'מה בוער' אחרי 27 שנות הגשה רצופות של תכניתו, מעלה תמיהה על חוק הגבלת כהונה של ראש ממשלה, שמקודם על ידי הקואליציה.

ברקאי בן ה-72 משדר את רצועת 09:00 בבוקר בגלי צה"ל מאז שנת 1995, כשבצד השני של הכביש, אריה גולן משדר ברשת ב' את תכנית הבוקר בערך מאותה תקופה. גם יעל דן משדרת את יומן הצהריים של גלי צה"ל מאז שנת 1998, כלומר 24 שנה. (קצת מאחור נמצא ירון וילנסקי שדר יומן הערב בגלי צה"ל, מאז 2001 ואסתי פרז ביומן הצהריים ברשת ב' – 14 שנה).

כולם משדרים בפריים טיים של הרדיו, בתחנות ציבוריות, כשבכל הרצועות שלפניהם ואחריהם התחלפו השדרנים, לפעמים מספר פעמים. יותר משלושה עשורים של ישיבה על משאב ציבורי יקר ובלעדי בדמות השידור הממלכתי, בלי שלאף אזרח הייתה היכולת או האפשרות לבחור אותם או להדיח אותם.

אין ספק שלניסיון התקשורתי שלהם יש ערך מוסף, אבל המיקרופון לא שייך להם. כהונת רבנים ראשיים מוגבלת בגיל. כהונת שופטים ושופטי עליון גם היא מוגבלת לגיל 70. עובדים בשירות הציבורי מחויבים לצאת לפנסיה בגיל הפרישה, ורק ברדיו הציבורי, אפשר להמשיך ולשדר בלי הגבלה.

אבל את הקדנציה של ראש ממשלה צריך להגביל

למרבה האירוניה, בזמן ששדרני העד ממשיכים לפתוח מיקרופון כל בוקר, הכנסת דנה בחוק להגבלת ראש ממשלה לשתי קדנציות בלבד. הניסיון הרדיופוני כנראה חשוב יותר מהניסיון המדיני או הפוליטי של ראש ממשלה, אותו יוכל לצבור רק בשמונה שנים. והכי אבסורדי, אדם שנבחר על ידי מנהל רדיו, שנבחר גם הוא בידי ועדה, יחקור ויראיין פוליטיקאים מה דעתם על הגבלת כהונת ראש ממשלה אותו בחר הציבור פעם אחר פעם?

בטלוויזיה יש מוניטור, בו השדר רואה את עצמו. ברדיו כנראה אין מראה.