בשבועות האחרונים מתנהל קמפיין אגרסיבי נגד המועמדות של רות קלדרון לראשות הסוכנות היהודית.

במוקד הקמפיין: ראיון שבו היא נשמעת כשהיא מתארת סדר פסח הכולל כיכר לחם. לא יכול להיות, טוענים המתנגדים, שבראש הסוכנות היהודית תעמוד מי שאוכלת חמץ בליל הסדר.

והאמת, גם לי זה נשמע קצת מוזר. שמי שעמדה על בימת הכנסת בנאום הבכורה שלה ולימדה באופן כובש ומרתק אגדה מן התלמוד, מי שעוסקת כל חייה הציבוריים בזהות יהודית, תאכל חמץ בליל הסדר.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

מתוך ערוץ הכנסת

לכן עשיתי את הלא ייאמן, מה ששום כתב ושום צייצן לא העלה בדעתו, ושאלתי אותה: האם יש אצלך בבית חמץ בפסח? והתשובה שלילית כמובן.

אין חמץ בפסח בבית משפחת קלדרון. ולא משנה כרגע למה מן הראיון, בגרסה הערוכה שלו, נשמע אחרת (היא בכלל מתארת סיפור של ביאליק; לא את שולחן הסדר שלה).

אני טורח לספר לכם את זה, ואף טרחתי לברר זאת מלכתחילה, כי שוב ושוב אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים מדי. תופסים איזו התבטאות לא מוצלחת, או בעלת כפל משמעות, והופכים אותה לאיש קש שבו קל להיאבק ולהרחיק אותו מן הזירה.

וכך שוב ושוב אנחנו מפספסים את ההזדמנות להתמודד עם הדבר האמיתי. לשמוע עמדות מורכבות ומאתגרות, ביחס ליהדות ובכלל.

אני באמת לא יודע מי האדם הראוי לעמוד בראשות הסוכנות היהודית. אני לא מכיר לא את המועמדים ולא את מהות התפקיד. אני יודע שצורת השיח שלנו נוטה לפעמים לעשות עוול לקולות מעט שונים (בדיוק כפי שהשיח בחברה החרדית עושה עוול לקולות הדתיים).

אני יודע שהקול שרות קלדרון משמיעה ראוי ליחס רציני והגון יותר. אני יודע שאנחנו ראויים לתמונת עולם מורכבת יותר.