מדינה יהודית צריכה לתמוך בקיומו של לימוד תורה בישראל, וראוי שהיא תממן אברכים/יות בני עלייה, ותסייע למשפחותיהם.

מצד שני, ברור לכל שבמדינת ישראל נוצרה תופעה חמורה שעליה נאמר ונפסק להלכה: "אחר כך (אחרי התפילה והלימוד) ילך לעסקיו. דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו" (שו"ע, או"ח, קנ"ו, א').

נדמה שהציבור הדתי לאומי לגווניו שומר על איזון בריא. המתאימים לגדלות בתורה נשארים עוד קצת שנים ללימוד הלכה ורבנות, והשאר, רובו המוחלט של הציבור, מסיים את לימודיו בישיבה והולך לקבוע עתים לתורה יחד עם משרה מלאה. יש מה לתקן לשני הכיוונים, אך בהכללה, זו מציאות בריאה המשקפת את רוח התורה, בעולם שבו המדינה גם מסייעת ללימודי פילוסופיה סינית.

לעומת זאת, בקרב חלקים נרחבים בציבור החרדי (מאלו שגרים במדינת ישראל) מדובר בעיוות נוראי שכמותו לא היה מעולם. אין צורך להאריך במחירים הרוחניים, החברתיים והכלכליים של התופעה שבבסיסה, ברירת המחדל היא לשבת וללמוד. גם אם אינך מוכשר לכך וגם אם אין לך שום עתיד של הוראה או הנהגה, אתה נשאר ללמוד.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הנשים בביתה של סילמן (צילום: פורום "תורתם אומנותן")

גם בסוגיית המעונות וגם בתמיכות אחרות של המדינה, אפשר היה למצוא פתרון שיבחין בין אנשים שלומדים באופן זמני ובין אלה ה"תקועים בבית השם".

ניתן היה להבחין בין אלה שהדבר מסייע לנשותיהם לצאת ולעבוד לבין אלה שלא. ניתן היה להבחין בין מי שגם משרתים בצבא, לבין אלה שרק מתחמקים ממנו. ניתן היה להבחין בין אלה הלומדים על מנת ללמד ובין אלה הלומדים שנים רבות מידי רק על מנת ללמוד, וניתן גם היה להשאיר את התמיכה על כנה אך להוביל קיצוץ בתמיכות אחרות אשר מונעות מהאדם לצאת ולעבוד.

הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר בשדרות, פרסם מאמר בו כתב: "אנו לא מעוניינים בהסדר שייטיב עם בוגרי צבא ויזרוק חמישה עשר אלף אברכים מחוץ לכותלי בית המדרש… אנו לא מוכנים להיות חלק ממשא ומתן מביש ומשפיל על מכסות ולנסות לפייס תיאבון כמעט אנטישמי לפגוע באברכים יקרים לומדי תורה".

למעשה, הרב פנדל אינו מעוניין ליצור אבחנות והוא מבקש לכרוך את כלל האברכים יחדיו. את הרציניים ואת הנצלנים, את אלו שנושאים בנטל ואת אלו שמהווים נטל. מבחינתו, זו רק אנטישמיות וסוגיית אי יציאתו של המגזר החרדי לעולם העבודה, אינה נובעת אלא מגחמות שונות ומשנאה פוליטית.

שתי סוגיות מפתח עושות את ההבחנה הברורה בין הציבור הדתי לגווניו לבין החרדי: הראשונים משרתים בצבא ורואים את העבודה לכתחילה ואילו השניים כמעט ולא.

הרצון של חלק מהציבור החרדי לאומי לטשטש את ההבדל ולהגן על האינטרסים של הציבור החרדי במלואם, ללא שום פשרה, עולה לאחרונה במספר הקשרים ובכולם עולה הטענה: "כולנו (חרד"לים וחרדים) באותה סירה" ולא "נפקיר" את אחינו החרדים.

רצון זה מחייב שאילת שאלות ותמיהה. האם מתרחש לנגד עינינו שינוי ערכי? האם זה נובע מתוך אינטרסים של שמור לי ואשמור לך? או שמא זה נובע מחוסר הכרות עם אתגריה העתידיים של מדינת ישראל בכלל ושל החברה החרדית בפרט?

ברור שלא ניתן ברגע אחד להכניס משפחות לחיי עניות. ברור שמדובר בנושא מורכב ביותר אשר יש לטפל בו בזהירות, בעדינות ובאמפתיה רבה. מאידך, גם אסור להתבצר ואל לנו להתבייש בתפיסותינו, תפיסות ההלכה, אשר מאמינה שדרך המלך, דרך ארץ, אינה אלא ב"יְגִ֣יעַ כַּ֭פֶּיךָ כִּ֣י תֹאכֵ֑ל, אַ֝שְׁרֶ֗יךָ וְט֣וֹב לָֽךְ".

=======

שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת 'נאמני תורה ועבודה'