פרשת וארא: איך צריך להתייחס ליהודים שהתורה מעניינת אותם כקליפת השום, אכפת להם רק מעם ישראל ממדינת ישראל, מהחוסן הלאומי שלנו, מהחברה הישראלית, אבל מהתורה לא אכפת להם כלל.
ובמקביל, איך להתייחס לאנשים שכל מה שמעניין אותם זה רק תורה, תורה, תורה, והמדינה לא מעניינת אותם בכלל, הצד הלאומי הפוליטי לא מעניין אותם בכלל.
פרשת השבוע פותחת בארבע לשונות גאולה, או בחמש לשונות גאולה, אבל לא בשש לשונות. "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי" זוהי יציאת מצרים, ואז "והבאתי" – תבואו לארץ ישראל, אבל אין את הלשון השישית "ונתתי", אין לשון שאומרת "ונתתי לכם תורה", "ונתתי לכם מצוות", "ונתתי לכם דת", זה לא כתוב.
אם כן יש לנו ארבע או חמש לשונות גאולה שמדברות על הצד של העצמאות המדינית, לא להיות עבדים, להיות בני חורין, להגיע לארץ ישראל, לבנות את ארץ ישראל, זאת אומרת להקים פה מדינה, להיות עם חופשי בארצו, ומה עם התורה?
צילום: זמני כניסת ויציאת שבת פרשת וארא תשפ– התורה תבוא רק בפרשות יתרו-משפטים, עוד הרבה זמן.
יש בתורה הפרדה ברורה בין החלק הלאומי הפוליטי של יציאת מצרים לבין החלק של מתן תורה. ברור שמתן תורה ויציאת מצרים מחוברים זה לזה, הדיבר הראשון במתן תורה אומר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ברור שהצד הלאומי בעם ישראל והצד התורני בעם ישראל דבוקים זה לזה חזק מאוד בדרכים רבות, אבל הם שניים, הם שניים שמחוברים.
כנראה לא סתם התורה מראה את החלוקה בצורה כה ברורה: כי התורה רוצה להדגיש לנו שגם אם יש חלק בעם שמחובר רק לצד הלאומי או רק לצד התורני – יש לו מקום, למרות שהצד השלם הוא שני הדברים יחד, גם הלאומי וגם התורני.
ומה קורה עם יהודי שמתכחש גם לצד התורני וגם לצד הלאומי? לגביו אנחנו נמצאים בבעיה קשה באמת.
תגובות