בחלקים נרחבים בתקשורת החרדית ספדו לסופר חיים ולדר ללא אזכור ולו הקל שבקלים לחשדות החמורים כנגדו, עם התואר רב כמקובל. חלקם התעלמו מסיבת המוות שלו בצורה בוטה, ולא כתבו כי הוא שם קץ לחייו, אחרים יצאו לרדוף את אלו שפרסמו את החשדות כנגדו.

חלק מאותם כלי תקשורת שמיהרו, בשל החשדות להפסיק את כתיבתו, לפתע נאלמו דום וציינו שהפסיק לכתוב כאילו החליט על כך כדי להתמקד במשפחה או בקריירה.

אבל אחרי השתיקה בפנים, חלקם עלו למתקפה בחוץ. מחו את עלבונו, כפי שהוא ביקש במעשה ההתאבדות שלו.

וצריך להבהיר משהו, בשל הטחת האשמות הקשה: אף אחד לא רצח את חיים ולדר, או חרץ לו גזר דין מוות. פרסמו חשדות חמורים לגבי התנהלותו, לא אחד ולא שניים *והוא* החליט לשים קץ לחייו.

אגב, מהסיפור הזה לומדים שנראה שאת המניפולציות שהוא עשה בחייו, הוא המשיך והגדיל לעשות גם במעשה הסתלקותו.

(רק תשמעו את ההקלטות בהם הוא מסביר לאישה שבעלה חושד בה, איך להכחיש דברים ואיך הוא ישים קץ לחייו אם זה יוודע)

ויותר מההתעסקות איתו, שהרי הוא כבר לא איתנו, וכמו שהוא כתב בעצמו בין דין של מעלה ינהל איתו את החשבון, הוא השאיר לנו ולחברה בה הוא חי, מודל שיכול לשמש פוגעים אחרים. וזה הדבר הבעייתי.

כל אלו שמקוננים על הפרסום, תחשבו על הנפגע או הנפגעת שרוצים לקבל מזור, להתלונן, משכנעים אותם לספר סיפור מאוד קשה, אינטימי ואכזרי והם קוראים את הטחת האשמות הזו בשליחים.

תשמעו מה גל גברעם – אישה מפורסמת, מספרת איך התייחסה אליה המשטרה כשרצתה להתלונן ותחשבו על נער או נערה שמנסים לעשות את זה מול אדם מאוד מקובל בקהילה, חזק, "אמין" ואהוב. תחשבו טוב טוב, כי אתם עוסקים בדיני נפשות.

כמובן שגם כל מי שמפרסם דברים כאלו צריך לחשוב טוב, כי הוא מתעסק בדיני נפשות. לכן רק כשיש מספיק עדויות, דבר כזה מתפרסם.

מי שמאשים את אהרון רבינוביץ' ושירה אלק שפרסמו את הדברים, שיש להם עורכים מעליהם, שיחשוב על הגיבוי הרבני, שיחשוב על ההחלטה אצל גופים בחברה החרדית להוציא את ספריו.

נראה שחיים ולדר לא החליט להילחם על חפותו, אלא החליט להפיל את הבניין על יושביו. אולי כי המעגלים סביבו סגרו עליו. בנושא הזה נראה שהוא הצליח.

בקהילה בה הוא חי, אנשים שלפני רגע חרדו ממעשיו ופסקו להוציא את ספריו, לפתע הוא הופך שוב לגיבור המיוסר. נראה כי ככה הוא רצה להסתלק במצב שהוא נקלע אליו.