ירידתו של יעקב מצרימה מלווה בחשש גדול מבחינתו. למרות הרצון העז לפגוש את יוסף, נראה כי משהו מפריע ליעקב בירידה למצרים.

חששו גדול עד כדי כך, שהקב"ה נאלץ להרגיע אותו בברכה מיוחדת, באומרו: "אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם, אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ".

מתוך ברכה זו של הקב"ה אנו למדים כי חששו של יעקב לא היה רק מהירידה למצרים, אלא ביותר מההשארות שם. רק אחרי הבטחתו של הקב"ה כי הוא ילווה את יעקב בחזרה לארץ, מסכים יעקב לרדת למצרים.

חששו של יעקב נראה מוצדק, כפי שנראה מתוך תיאור התורה את תהליך ההשתקעות של בניו במצרים.

בהתחלה בניו של יעקב רק באים למצרים, בהמשך כוונתם לגור  ולאחר מכן הם כבר מתיישבים. בסוף פרשת ויגש מתואר מצבם של בני ישראל במילים: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד".

בחייו, יעקב עוד יכול להזכיר לבניו ולמצרים כי הוא גר בארץ, אך מה יקרה אחרי מותו? חששו של יעקב מביא אותו לבקשה שהופכת לדרישה מיוסף לא לקבור אותו במצרים.

לו היה נקבר יעקב במצרים, היה קברו הופך לאתר עלייה לרגל, כשצאצאיו היו מעדיפים קבר זה על פני ארץ ישראל. במקום לעלות לארץ, היו בני בניו נקשרים לציון הקדוש במצרים הטמאה, ומסבירים באמצעות פלפולים שונים איך למצבתו יש מדרגת ארץ ישראל למרות שהיא בתוך גיא ההריגה של יהודים רבים.

לא מן הנמנע שרבנים וחלקם ראשי ישיבות, היו הופכים למדריכי סיורים בעקבות אבינו הקדוש (כשרות מהדרין, אפשרות לשלב עם ביקור בקזינו בגושן).

יעקב אבינו, שכפי שראינו חשש מהירידה למצרים, מבקש בשארית כוחותיו למנוע את התופעה הזו ולקבע את המרכז הרוחני בארץ ישראל דווקא.

גם בנו יוסף, בעת פטירתו, מזכיר לבניו כי העתיד של בני ישראל אינו במצרים, אלא בארץ ישראל. "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".

באמירה זו ישנה הודאה של יוסף ליהודה, בעימות ביניהם שהתחיל עוד בפרשת וישב. גם יוסף האוניברסליסט, שמבקש לדאוג לכל העולם, מבין כי עתידו של עם ישראל הוא רק בארץ ישראל. גם הוא נאלץ  להשביע את בניו שאחרי ש"פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".

במשך עשרות שנים, יוסף נמצא בתוך ארון, עד שלבסוף הוא מובא לקבורה בארץ ישראל.

גם יעקב וגם יוסף מלמדים אותנו, כי מצבו הבריא של עם ישראל הוא רק בארץ ישראל. גם אם לעיתים נאלצנו לגלות מארצנו, הרי שהצעד החשוב ביותר הוא להפוך את השהיה בחוץ לארץ לארעית ובעיקר לקבוע את משכנינו הנצחי בארץ ישראל.

עם שהתחנך במשך שנים כי מקומו אינו בגלות, גם אחרי מאות שנים של שעבוד, יוכל לצאת ולחזור חזרה אל מולדתו.