אנחנו נוסעים כעת משחרית בכותל להלוויה של יהודה דימנטמן הי"ד, שנרצח אמש בכניסה לחומש. מהרהר על מה שאמר עומר בר לב בגנות "אלימות המתנחלים" ואת אלו שמסבירים את "אלימות הערבים" באירועים מקריים של סכסוך משפחתי.

עומר בר לב הוא השר לבטחון הפנים. הוא אמור לדעת שבשנה האחרונה זרקו הערבים כ-200 בקבוקי תבערה, והיהודים לא זרקו אפילו לא בקבוק אחד. הוא אמור לדעת שהערבים רצחו את אליהו קיי בירושלים ורצחו את יהודה גואטה בצומת תפוח. רצחו יהודי בידיים במכות בלוד, ושרפו יהודי חי בעכו, ביחד עם עשרות חנויות, ניידות ובתי כנסת. זה לא ריב משפחתי, ולא סכסוך שכנים, זו רצחנות ערבית שקיימת גם בסוריה וגם בלבנון. גם בעירק וגם בלוב.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

אורית סטרוק ב'גבעת יהודה'

הוא השר והוא יודע, הוא רק מחפש הצדקה לכל רצחנות ערבית, ומסביר לנו שכל גרפיטי של יהודים ועקירת עץ זית, היא פשע שנאה שמחייב גיוס של מאות שוטרים. חייבים להזכיר לו לפני הכל את דבריו של גדול המנהיגים של תנועת העבודה – ברל כצנלסון שהכיר בצדקת הדרך של עם ישראל וברשעת הערבים האכזריים.

הוא הבין שאין פה מאבק בין שני עמים צודקים שנאבקים על אותה כברת ארץ, ואמר בהקשר לפרעות של הערבים: "אבותינו שהועלו על המוקד, אשר נסחבו למרתפי האינקוויזיציה, אשר נשחטו במאכלת הקוזקים, הייתה להם הכרה מוחלטת, שיש להם עסק עם פריצי חיות. הם ידעו שאין להם כוח נגד פריצי החיות, אבל אף רגע לא חסרה להם הכרת צדקת הם. המעציב והמביש בייסורנו, אנו, הוא שכמה מבני דורינו חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנו המוחלטת".

הוא כלל לא הבין יהודים מסוגו של בר לב, שמבינים ומצדיקים את הערבים ותמיד מגנים את היהודים: "היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?". איך אדם מסוגל כל כך להעריץ את ה"נאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח".

הוא הבין שלא יהיה שלום עם עם שמעודד את בניו להיות שהידים ולהרוג. גם אם מאוד נרצה לא יהיה איתם שלום: "ברית, הסכם, ידידות, אחווה, סולידריות הם מן הדברים שמצריכים, לפחות, שניים. ועד שלא יהיו שניים אין "השידוך" יכול לקום, כל כמה שהשדכן ימתיק אמרים. ולא די אפילו שבן זוג אחד תישרף נפשו בלהבה משפעת אהבה".

לכן הוא חשב שהפתרון הוא להעביר את הערבים לסוריה ולעירק: "עניין העברת האוכלוסין עורר אצלנו ויכוח: מותר או אסור. מצפוני שקט בזה לגמרי, טוב שכן רחוק מאויב קרוב, הם לא יפסידו על ידי העברתם, ואנחנו בוודאי לא. בחשבון אחרון – הרי זו רפורמה פוליטית יישובית לטובת שני הצדדים. זה מכבר סברתי כי זהו הטוב בפתרונות. אלא שלא עלה על דעתי כי ההעברה "אל מחוץ לארץ ישראל" פירושה לסביבות שכם. האמנתי ועודני מאמין כי הם עתידים לעבור לסוריה ולעיראק".

הוא הכיר בכך שהארץ הזאת שייכת אך ורק לנו. כך הוא אמר לבריטים שאסרו עליה והתיישבות בארץ ישראל: "לא בחסדכם ניתנה לנו הארץ ולא בזדון רמייתכם תשכּלו אותה מאיתנו. לא תוכלו לנו. בראשינו ננפץ את בריחי הברזל".

גם פעולתו ועשייתו של ברל כצנלסון, הייתה מתוך כך שהבין בשכלו והרגיש בנפשו שבנו מתקיימת הבטחתו של הקב"ה לאברהם אבינו "לך אתן את הארץ הזאת", שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל. לברל לא היה ספק וחשש אולי יש לעוד עם לגיטימציה על הארץ. רק מתוך וודאות של הבטחה אלוקית יכולה להיות בהירות בצדקת הדרך.

לתשומת ליבו של חבר מפלגת העבודה, השר עומר בר לב.