פרשת וישב: יוסף ואחיו זה סיפור מדהים! יש בו אלימות, יש מיניות, יש מתח, יש כאב, יש דרמה, יש נקודות מפנה, יש בו הכל, יש את כל הנתונים להיות סיפור מדהים. ואני שואל שאלה מאוד פשוטה: למה? למה התורה מספרת לנו את זה?
הרי אם סיפור כזה היה קורה בימינו, אני בטוח שהיו רבנים או אנשי חינוך שהיו אומרים שששש, אסור להגיד… בא נסגור את זה בתוך המשפחה… לא צריך לפרסם על יהודה ותמר, לא לספר שהאחים שונאים את אח שלהם ורוצים לרצוח אותו… הרי מה שבאמת חשוב זה שעם ישראל הגיע למצרים, מה זה משנה איך הוא הגיע?
נגיד שלא היה את כל הסיפור המסובך הזה, והיה "רק" אברהם, יצחק, יעקב, י"ב שבטים, חיים טוב, מגיעים למצרים, יציאת מצרים, מתן תורה וכל המשך ההיסטוריה. למה צריך את כל החלק הלא נעים הזה בהיסטוריה של עם ישראל?
כנראה הקב"ה חושב אחרת מאותם רבנים ומחנכים. ואם יש אמת – מספרים אותה, שיטת ההסתרה לא עובדת. גם בדיני לשון הרע, אם הדברים נאמרים לתועלת, ויש מטרה בסיפור הדברים – צריך לדעת איך לספר, ואיך לעמוד בכל הקריטריונים ההלכתיים, אבל מספרים.
אין בעיה של לשון הרע, ולא מיצרים איזו מציאות מדומה או צבועה של 'הכל פסטורלי', כשזה לא כך.
התורה מחנכת אותנו לספר, לדבר ולהוציא את הדברים. לא בשביל הפסיכולוגיה של לדבר כדי לפרוק מהלב, אלא בשביל להגיד, להרתיע, להתריע ולהזהיר, ובמיוחד – כדי להכיר את האמת.
הכרת האמת חותמו של הקב"ה הוא האמת.צריכים להיות אנשים הדבקים באמת, ולא להיות אנשים שאין תוכם בכרם, אלא אנשים שתוכם כן כברם, ואם יש דברים לא טובים אומרים אותם, וצריך לדעת להתמודד.
כשאדם עושה מעשים הוא צריך לדעת לקחת עליהם אחריות, כמו שיהודה לקח אחריות, כמו שיוסף לקח אחריות, כמו שכולם לקחו אחריות גם על המעשים השליליים.הלוואי שנזכה שבקבוצות בעם הדוגלות בהסתרה הדברים ישתנו לטובה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
