ההלכה הראשונה ברמב"ם בהלכות חנוכה מתארת את נצחון המכבים על היוונים:

"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם א-להי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני."

יש לשים לב כי בהלכה זו לא מוזכר נס פך השמן, שיובא רק בהלכה ב' ונראה משני לנס הגדול של חנוכה והוא הנצחון הצבאי של המכבים על היוונים, נס שאותו מזכירים בברכת 'על הנסים' בתפילה ובברכת המזון.

הלל על מלכים רשעים

המשפט המעניין בדברי הרמב"ם הוא קביעתו כי בעקבות מרד החשמונאים "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני".בתוך שנים אלה עמדו לעם ישראל מלכים רשעים. על פי התיאור בתלמוד ינאי המלך, נינם של החשמונאים הורג את חכמי הסנהדרין, וכמה שנים אחריו, עבדו – הורדוס, שהיה בכלל עבד אדומי, שוב מחסל את חכמי ישראל.

נוסף על התנהלותם הרצחנית, מבחינה הלכתית, כהנים אינם אמורים להיות מלכים, ועבדים כמו הורדוס גם הם פסולים למלכות, ואף על פי כן התקופה הזו מכנה הרמב"ם כ'מלכות ישראל' ופוסק כי יש לומר הלל בשמונת ימי החנוכה לזכר אותה תשועה והעמדת מלכות יהודית בארץ ישראל.

ברוך ה', זכינו שגם בימינו שבה מלכות לישראל, וחכמי אותו דור, כפי אותם 'בני בינה' של אז קבעו לומר הלל על התשועה שנעשתה לעמינו. אבל דווקא בדורנו אנו רואים קבוצה של אנשים, שומרי תורה ומצוות, שאצלם ה' באייר הוא יום ככל הימים, כשהם משכנעים את עצמם כי זו אינה מלכות עליה ראוי להודות לקב"ה.

את אותם טיעונים בהם משתמשים החרדים כנגד יום העצמאות, ניתן לגייס אפילו ביתר קלות כנגד חנוכה. מי שלא אומר הלל ביום העצמאות, צריך לעשות הרבה חושבים לפני שהוא מברך לבטלה על הלל בחנוכה.