סדרת הכתבות של אוהד חמו: מסמך תרבותי מרתק וחשוב
סדרת הכתבות "להיות ערבי בישראל" של אוהד חמו מצליחה להביא למסך הקטן אמת עדינה, בלי ליפול לקלישאות של פטרונות. ביקורת טלוויזיה
זה כבר יותר מעשרים שנים שאוהד חמו, כתב חדשות 12 לענייני ערבים, נע בין שני הצירים של ישראל והרשות הפלסטינית. חמו, עיתונאי עתיר הישגים אשר זכה לאחרונה בפרס סוקולוב היוקרתי, מציג בשבוע הנוכחי את סדרת הכתבות המרתקות שנושאות את השם "להיות ערבי בישראל".
במבט ראשוני, רק מלשמוע את השם, עשויה לעלות באופן אוטומטי תחושה של פטרונות. וזה בסדר, כי לזה הורגלנו ע"י המדיום. בפועל, חמו הלך 180 מעלות משם – הוא צלל עמוק לתוך העולם הערבי – אנושי והצליח לשרטט תמונת דיוקן מפורטת ומרתקת על המגזר הערבי והנפשות הפעולות בו. הוא מבקש להציג את החיים עצמם של שכנינו ולהראות את העומק והגיון הסוציוליוגי לצד ההשקפות התרבותיות, המשפחתיות והחברתיות של שכנינו מהמגזר.
אין ספק שהרבה יותר מושך וקל להציג את סיפורי ההצלחה ואת אלה שברו את תקרת הזכוכית: החל מעוד כתבה על ג'וליה זוהר ופועלה החשוב, ואפילו על עוד רופא ערבי מצליח שהצליח לשבור עוד חסם בדרך. בפועל, המקרים הבודדים הללו מספרים סיפור רומנטי ורחוקים מלשקף ולהציג את המציאות היומיות.
במלאכת מחשבת הצליח חמו למפות ולהשיל את כל הקלישאות והסכריניות האפשרויות ולבחור בקפידה קאדר אנושי מרשים של דמויות שיש להן אמירה ושמספרות ובעיקר משקפות את הדילמות, הניואנסים והמורכבות שאופפות את האוכלוסייה הערבית ביום יום.
הוא מותח קו שמתחיל עם זוג צעיר לפני חתונה שמציג את הרקע התרבותי והדתי שלו תוך כדי, ממשיך עם סטנדאפיסט חיפאי שמתמודד עם דילמה זהותית ועובר דרך אב בית ספר עני בג'סר א זרקא ומגיע. כל אלו מהווים אומנם מהווים סיפור בפני עצמו אך לולא המסגור של הכתבה ספק אם היו נתפסים כאייטם ביום יום. החיים שלהם אפרוריים למדי ולרוב טיפוסים כאלה נחשבים "שקופים". חמו הצליח להראות את העיקר ולא את הטפל ונמנע ממלכת למחוזות הביזאר והקיטש, כאמור.
לעיסה הזו מצטרפת גם שיחה של חמו עם קהל ישראלי באודיטוריום שחמו מציג בפניהם שוב ושוב את הפער בין החיים כאן לשם. בין מה שנראה טריוויאלי לבין מציאות בלתי נתפסת הוא מצליח לנפץ סטיגמות ולהראות את הגיוון והעומק התרבותי ערבי ואפילו את הקסם שטמון בו. הדואליות הזו שמשלבת בין הצילומים בערים העניים הערביות (כמעט כל הכתבות צולמו בצפון הארץ) לבין האודיטוריום האליטיסטי, מצליחות להמחיש את הפער החד בין שני העמים ואת עומק הניתוק. לא צריך מילים, לפעמים גם עריכה טובה מצליחה להעביר מסר ברור וחד.
הפריזמה הטלויזיונית יכולה לחטוא במרבית הפעמים למטרה – היא סרקסטית מדי, אוהבת את סיפורי ההצלחה ומתמקדת בצהוב וברומנטי. המסגור והפלטפרומה של הכתבה (בחדשות 12) מציג את המסמך התרבותי הזה כסוגה עילית שהייתה יכולה גם להחזיק כתוכנית בפני עצמה בנפרד מהמדורה.
בימים שבהם הזכייניות מתקוטטות זו עם זו בז'אנר הריאליטי, טוב שיש את אוהד חמו שמצליח להביא טלוויזיה איכותית, עם קסם של פעם ולהראות שאפשר גם לתת עומק ולא רק ריאליטי
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו