הפרט הבולט ביותר במעצרו של הרב הראשי לישראל לשעבר הוא לא חומרת האשמות שמעלה נגדו המשטרה. כבר ראינו אנשי ציבור מואשמים בעבירות חמורות יותר, וכתבי אישום שמתחילים בקול תרועה רמה ומסתיימים בקושי בשברים.

הנתון הבולט יותר לפחות בהשוואה לרבנים אחרים, הוא האדישות של הציבור הדתי והחרדי למעצרו. רק לפני שבוע נעצר הרב יורם אברג'ל בחשד לסחיטה ולאיומים בבחירות בנתיבות, אך תומכיו וחסידיו הצליחו לקיים שתיים שלוש הפגנות מול המשטרה בדרישה לשחררו.

אירוע שיותר זכור הוא מעצרם של הרב דוב ליאור והרב יעקב יוסף זצ"ל בהוראת שי ניצן, מה שהדליק את הימין והביא להפגנות סוערות ואפילו לחסימת הכניסה לירושלים. אבל במקרה של הרב מצגר, רוב התגובות נעות בין 'איזה חילול ה" לבין שמחה לאיד ו'ברוך שפטרנו. בסיבוב הקודם עוד נשמעו כמה קריאות לטובתו, אולי בגלל שעוד ישב על כסא הרב הראשי לישראל, אבל אתמול, כשהוא נטול משרה, דממה.

לרב מצגר בניגוד לרבנים שהוזכרו לעיל, אין חסידים ואין תלמידים. קשה למצוא מי שרואה בו כמורו ורבו. הוא איננו נתפס כדמות הלכתית מובהקת אלא יותר כפרזנטור, מי שיכול לדבר יפה למכור חמץ או לקבוע מזוזה בטקסים רשמיים. הציבור החרדי מעולם לא ספר אותו ומינה אותו רק כדי לטרפד את מינויו של הרב אריאל לרבנות הראשית. בציבור הדתי בטח לא סולחים לו על זה.

בלא שררה ובלא תמיכה ציבורית מינימלית, כשככל הנראה מקורביו הם שהפלילו אותו , הרבה לפני כתב האישום וגזר הדין אם יהיה, מוצא את עצמו הרב יונה מצגר לבד, כפי שלא היה מעולם.