הפורום היה פורום מכובד – אנשי מקצוע מומחים בתחומם, יודעים ומכירים את הנושא מקרוב איש איש בתחומו. גם הקהל היה מורכב מאנשים שכבר ראו דבר או שניים בחיים. לא חבר'ה צעירים.
השיחה הייתה על זוגיות ומשפחה, על מה גורם לנו להתחתן ומה גורם לנו להתגרש, מה גורם לנו לבחור בחירות בתחום הזה באופנים שונים ועוד.
האוויר היה נעים והתפאורה הייתה נינוחה, ובכל זאת אצלי בבטן הסתובבה לה תחושה שלא הצלחתי לתרגם למילים גם בסופו של הערב, גם למחרת וגם בשיחת הטלפון עם חבר טוב וחכם. לא ידעתי עדיין לומר מה היה לי קשה, מה לא התיישב לי בנינוחות. מה גרם לבטן שלי להתהפך.
"אני בעצירת חירום כרגע"| לירון ויצמן בהודעה דרמטית
ואז הוא פשוט אמר את הדבר הבא ואני הבנתי. "את יודעת רותי. לדת שלנו, המקסימה, הנפלאה, החכמה והמחבקת, אין תכנית מגירה. אין Plan B, את מבינה?". לא הייתי בטוחה אם הבנתי אותו נכון וביקשתי שיסביר.
"היהדות בנויה על משפחה ועל זוגיות. יותר מזה – על זוגיות אחת לכל החיים, למרות האפשרות להתגרש. היהדות דורשת מאמצים על-אנושיים להכניס את כולם למסגרת הזו בגיל צעיר יחסית ולשמור עליהם שם לאורך כל הדרך, פשוט בגלל שאין לה תכנית מגירה", הוא אמר. והאסימון אצלי נפל בקול רעש גדול.
כן. זה בדיוק מה שבלבל אותי לאורך כל הערב. התחושה הזו שאנחנו מסתובבים סביב פיל לבן וגדול במרכזו של החדר, ואנחנו מדברים על פרק ב', ועל פרק ג' ועל אלמנות, ועל נישואים בגיל צעיר, אבל את עיקר העיקרים, כאנשים שרובם משתייכים למגזר הדתי על שלל גווניו אנחנו לא אומרים, או לפחות לא מודים בו בפה מלא. אנחנו לא מודים בקיומו של הפיל הזה שעליו כתוב שכדי להיות יהודי שומר תורה ומצוות אתה צריך לחיות בזוג, אתה צריך לשבת סביב שולחן השבת או החג עם אשתך וילדיך. אתה אמור לשיר שלום עליכם ואשת חייל, להכות על חטא ביום כיפור ולהכות בפטיש לבנית סוכת הנחלים המשפחתית בערב סוכות, וזה המבנה המשפחתי היחיד שבאמת מתאים באופן טבעי ונכון לאורח החיים היהודי.
כל השאר, נו איך לומר, פחות. כי כל השאר – הרווקים, החד הוריים, הגרושים, האלמנים, הגרושים שוב – כל אלה מוזמנים לבוא, להתפלל ולהתקיים בשוליים של הקהילה, אבל לא להיות חלק מהותי ממנה ובוודאי בוודאי לא להיות חלק ממי שהיא במהותה.
וכן אני יודעת שיש קולות של שינוי. אני שומעת אותם ואוהבת אותם עמוקות, וגם מאמינה בכל ליבי שהם עושים משהו, מזיזים מעט את כובד משקלה של היהדות כמות שהיא, אל המקומות האלה, אל החיבוק לתוכה של מי שתכנית א' לא עבדה עבורם משלל סיבות והם הזדקקו לתכנית ב' למרות הכל.
אבל עדיין. למרות הקול הזה, למרות הכל, אלו עדיין קולות צדדיים, נידחים, פינתיים והדת היהודית כמות שהיא עוד רחוקה מאד משם.
אז מה הייתי רוצה שיקרה? האמת שאני לא יודעת ומודה שמבינה מאד רבים מחבריי שעברו גירושים או פירוק משפחה מסוג אחר, כשהם בוחרים באורח חיים אחר. בוחרים להוציא את עצמם מהמקום שבו אין הם יכולים לקחת חלק באופן טבעי ושלם ומוחלט. בוחרים להעלם לחודש שלם בחגים כמו שהם יוצאים השנה, ולא רק בגלל ימי החופש המעטים הנדרשים, אלא בעיקר בגלל החופש מהשאלה איפה הם בחג ועם מי ומתי הם כבר יכנסו כמו כולם לתיבת הנח הזוגית הנדרשת כדי שיוכלו לחגוג כמו שצריך. כמו שיהדות מצפה.
אז כן, אני לגמרי מבינה, ובכל זאת לא לגמרי מקבלת. כי אני ושכמותי רוצה ורוצים מאד לקחת חלק, להישאר חלק מהקהל הקדוש הזה. ואנחנו רק רוצים שתהיה בכל זאת, גם לבוחרים בבחירה המורכבת הזו, איזו שהיא תכנית מגירה, תכנית ב', אפשרות אחרת להיות חלק מהעולם הדתי שאנחנו אוהבים. ואני מקווה שגם ישכיל ויתפתח ויפתח תכנית מגירה כזו שתתאים גם למי שאינם באים בזוגות, לפחות לא כל הזמן.
רותי לקס היא יועצת חינוכית, מטפלת באמצעות כתיבה, כותבת ועורכת. היא גם גרושה טרייה ואמא לארבעה, ומוציאה בימים אלו את ספרה החמישי "לעשות מקום לאהבה"
תגובות
ליהדות יש תשובה את מסרבת לקבל אותה גם אני הייתי גרוש ואני מבין על מה את מדברת אבל זו לא בעיה דתית - זו בעיה קהילתית חברתית. היהדות בהחלט יודעת ומבינה שיש רווקים אלמנים ואלמנות וגרושים וגרושות היא פשוט לא מוכנה להתייחס לזה כמצב קבוע. אלא כמצב ביניים לקראת הפתרון הדתי הרצוי שהוא נישואין. את מבקשת שהדת היהודית תקבל את המצב הזמני הזה כמקבילה שווה לחיי הנישואין והמשפחה. את זה היהדות לא מקבלת ולא תקבל. עם זאת אנשים כמונו צריך לחבק ולא להרחיק ולא כתוב בשום מקום בתורה שבכתב או שבעל פה בכל הדורות שיש להרחיק גרושים אלמנים ורווקים - אלה שטויות. מי שעושה זאת עושה את הדבר מטעמים שמרניים וחוסר מודעות חברתית. אין לכך ום קשר לדת בשום צורה.
איך זה קשור ליהדות?! בכל שמחה משפחתית יש קושי למי שנמנה עם שלושת הקבוצות המוזכרות בכתבה. השמחה וכל ההקשר המשפחתי תלויה בעיקר בעבודה פנימית לחוש אותה יחד עם קרבת אלוקים.ישנם לא מעט משפחות גדולות שהשמחה היא מהם והלאה. די להאשים את היהדות בכל קושי הנובע מבחירת האדם.כאשר אדם מגיע למעלה לא ישאלו אותו על כך. הם כן ישאלו על הבחירות שלו בחיים.
רווקות יותר מדי דיבורים מכל מיני כיוונים אבל אין רעיונות לפתרונות, אפילו אתרי הכרויות צצים כפטריות אחרי הגשם אבל כולם נמצאים בכולם. לא חבל? למה לא לרכז באתר אחד? למה לפצל? והבעיה המוצגת נכונה לכל השנה לא רק לחגים