לאחרונה אנו עדים לתופעה שתוספת תאוצה. נשים (ולאו דוקא נשים) מפרסמות ברבים (בעיקר בפייסבוק) את מקרי ההתעללות המינית שהן עברו. המעשה נעשה כתגובה להשתקות כנגד עברין מין כזה ואחר או כחלק משאיפה כללית להעצים את תודעת השכיחות של פגיעה מינית.

המטרה היא כמובן טובה, הנשים רוצות להעצים את תודעת החומרה של הפגיעות המיניות, לציין שכל אחת עוברת פגיעה כזאת. ולהדגיש כמה הדבר חמור. זוהי שאיפה רצופה כוונות טובות, אבל גורמת נזקים. נכון שיש לשלול, לגנות, ולהעניש בחומרה על כל הטרדה מינית. אבל הטשטוש בין הטרדה קלה לבין אונס, והבעת המסר שכל אשה עוברת משהו כזה, גורמת לתחושה שאונס הוא דבר רגיל ושכיח. ואפרט להלן.

למי שנפגעה יש רצון לזעוק ולספר מה עבר עליה. להשמיץ את הנוכל. יש בכך יתרון גדול – זה מקל על הנשים שעברו זאת, ומפחית מההרגשה הרעה שהן מרגישות ממילא. לפעמים זה מקל גם על האשה המתוודה עצמה, שלא צריכה עוד לשאת לבדה את המשא הכבד הזה.

לא מפרטים מה שעושים בשירותים

אך כנגד היתרון הזה, יש בכך הרבה מאד חסרונות הגדולים עוד יותר מהתועלת.

ראשית: המוטיבציה לפרסם יוצאת  מנקודת הנחה שאומרת שאם לא עשיתי שום דבר רע ואני לא אשם – אין לי במה להתבייש. ומנגד – אם אני מתבייש כנראה אני חש אשמה. זוהי נקודת הנחה שגויה. נכון, שכל מי שאשם מן הראוי שיחוש בושה. אבל לא רק מי שאשם. יש גורמים אחרים שיכולים לגרום לאדם לחוש בושה.

כל אדם נורמלי יחוש בושה אם הוא ימצא בעתון פירוט המפרט מתי בדיוק במהלך היום הוא נכנס לשירותים, ומה הוא עשה שם בכל פעם. אם עתונאי או סתם סקרן ישאל אותו בצאתו מהשירותים מה בדיוק הוא עשה שם, העתונאי יקבל מיד סטירת לחי, ובצדק. בפרט אם ילווה לכך תיאור צבעוני מדויק של פתיחת הרוכסן ופשיטת הבגדים. האם הוא חש אשמה? ודאי שלא. האם הוא חושב שהוא עשה דבר רע? ודאי שלא.

זוג נשוי שיפרסם בחוץ את מעשיו בחדר השינה הוא זוג נבזה. זוג נורמלי לא ידבר על כך בחוץ, וירגיש בושה רבה אם אדם זר יראה מה הם עושים שם. ק"ו אם זה יפורסם בתיאור מפורט. האם הם חשים אשמה? ודאי שלא. אדם בעל  רגש צניעות בסיסי וטבעי ירגיש מבוכה גדולה אם שמו יופיע בציבור בהקשר של ענייני מין.

כמדומני שדי בדוגמאות אלה כדי להבהיר מדוע אישה שחוותה התעללות מינית לא תרצה לפרסם זאת. כלל לא מדובר ברגשי אשמה, ולכן אין טעם להסביר לה שהיא לא אשמה. היא לא חושבת שהיא אשמה, היא מתביישת בגלל רגש טבעי ופשוט. רגש שיש בו גם יתרון גדול שאציין אותו להלן. מי שחושב שהאשה מתביישת בגלל רגש אשמה, פשוט מחפש את הבעיה במקום הלא נכון.

(והערת אגב: מי שהלך לשירותים, לא עשה שום דבר רע ואין סבה שהוא יחוש אשמה. זוג נשוי שעשו את מעשיהם בחדרם, לא עשו שום דבר רע ואין סבה שיחושו אשמה. אבל מי שאח"כ הולך ומספר על זה בחוץ – בהחלט יש לו על מה להרגיש אשם).

הפרסום רק מגרה אנסים

מעבר לבעית הצניעות הפרטית, יש להוסיף בעיה קשה יותר והיא ליבוי התופעה.

לאנס הפוטיציאלי יש יצר מין. יש בו שאיפה גדולה לממש אותו. כנגד היצר הזה עומד מחסום גדול וחשוב: התחושה שהמעשה הזה הוא מעשה נורא אשר לא יעשה. אם מפרסמים בצבור שכל אשה חוותה זאת לפחות פעם אחת (ובכלל: אם לא מבחינים בין אונס לבין מעשה חמור פחות), התחושה הזאת מתעמעמת מאד.

ככל שהאנס הפוטנציאלי שומע על יותר מקרי אונס, חושב עליהם, קורא עליהם, וכו', כך הולכת ומתעמעמת התחושה שמדובר במעשה אשר לא יעשה. הוא מתחיל לחוש הפוך: מה הבעיה? ממילא כל אחת עוברת את זה. כל הזמן כולם עושים את זה. רק אני פראייר.

לכן, ככל שהפרסום יגדל, יותר ויותר אנסים פוטנציאליים יממשו את הפוטנציאל.

יתרה מכך. אשה שחוללה – חוללה. לא מפני שהיא אשמה (היא לא), אלא מפני שמה שחשוב בחיים הוא לא שאלת האשמה אלא מבחן התוצאה. היחס הזה גורם לחברה להיזהר פי כמה וכמה. בחברה שתופשת שלא האשמה עיקר אלא התוצאה, בכל התחומים תושג תוצאה יותר טובה, וגם בתחום הנידון כאן.

התפישה שלפיה אשה שחוללה חוללה, תגרום לנשים אחרות לא להתפתות (כן, יש בשטח לא רק אנסים אלא גם מפתים. והם רבים). חברה שמתייחסת למעשי מין כדבר שקיים ונורמלי וחלק מהחיים וש"אחת מתוך אחת עברה אותו" (אגב, אני לא מאמין לנתון הזה, אבל נניח לזה עכשיו), באמת מקלה על תחושותיהן הכבדות של אלה שכבר עברו את זה, אבל יוצרת זילות גדולה של הנושא המיני שאמור להיות מוצנע ולא מדובר, ויוצרת הרבה יותר מקרי אונס, והרבה יותר מקרים של נשים שנוחות להתפתות ולא לשמור על צניעותן, שהרי הנושא כבר לא נתפש כמשהו חריג. אם כל אחת עוברת מקרה אונס או הטרדה, כך או אחרת, אז מה זה משנה? חברה כזאת, מטבע הדברים תהיה פרוצה יותר.

ועוד נתון שלא בדיוק חשבו עליו. מי ילך ויקרא את התיאורים המפורטים של מקרי האונס? כנראה בעיקר קוראים ממין זכר המחפשים חומר לוהט. אז למה לספק להם אותו?

לסיכום. מקרים של אונס והטרדה מינית, ראויים לסיפור בתחנת המשטרה או בתחנות לסיוע ולא בצורה פומבית בפייסבוק או בעיתון. תוצאת הפרסום היא רק הגדלת מספר מקרי ההתעללות, והוזלת החומרה של המיניות הלא ממוסדת בעיני החברה כולה (כולל הנשים).