הקמת הממשלה על רקע השותפות עם מפלגות השמאל ורע"ם, קרעה שסע חסר תקדים בפוליטיקה הדתית-לאומית. מפלגות שרצו יחדיו רק עד לפני חודשים ספורים הפכו באחת ליריבות קשות.

הביקורת מימין על הבחירה של בנט ללכת עם השמאל והערבים טוענת למהפך אידיאולוגי בעמדותיו המדיניות, והיא תואמת את התפישה הפוליטית המקובלת בישראל, המחלקת את המחנות ל"מחנה ארץ ישראל" ו"מחנה השלום". כלומר, מרגע שבנט בחר בקואליציה עם "מחנה השלום", הרי שהוא נטש את "מחנה ארץ ישראל". ברצוני להציע הסבר אחר, אשר מבקש להוסיף ערך נוסף למשוואה הנ"ל, ערך שחרטה על דגלה הציונות הדתית, והוא "עם ישראל".

הציבור הדתי-לאומי תמיד חרט על דגלו עשייה חברתית משמעותית, הובלה בשירותי הביטחון ובהתיישבות, ומעל לכל – כפי שהגדיר זאת יוסף בורג ז"ל – להיות המקף שבין המילים ציונות דתית. המילים הללו, שצוטטו באלפי פעולות בבני עקיבא, חידדו לדורות של ילדים את משימת הדור – להיות הגורם המאחד והמחבר בין עם ישראל לתורת ישראל.

(צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

לקרב לבבות. על בסיס הערך הזה הוקמו אינספור גרעיני עשייה והתנדבות, שליחים יצאו לתפוצות, ובעיקר – דתיים לאומיים רגילים לגמרי חיים את חייהם בתוך שאר אחיהם בישראל בשלום וברעות, ומהווים – מרצון או בלית ברירה – נציגים של שם ה' במשרדי עורכי דין ובבתי החולים, בצבא ובגני המשחקים.

בניגוד לכך, מפלגות המגזר – החל מהמפד"ל, עבור בבית היהודי והאיחוד הלאומי וכלה בפיצולים האחרונים, היא סתירה מובנית למקף ההוא של בורג. בעוד שהציבור הדתי לאומי התחנך תמיד לדאוג לכלל עם ישראל, מהותה של מפלגה מגזרית היא לדאוג לאינטרסים של המגזר.

הדרך לפתור את הסתירה הזאת הייתה להציב את ארץ ישראל בראש סולם הערכים הפוליטי, ובכך להצדיק את קיומה של מפלגה מגזרית בטענת השמירה על ארץ ישראל. ואכן, זה היה עיקר פועלן של מפלגות המגזר לאורך השנים.

אם כן, בעוד שמפלגתו של סמוטריץ' מזוהה יותר מכל עם לוחמנות בסוגיית א"י, כהמשך ישיר לעשייה הפוליטית המגזרית לאורך השנים (ובתוספת יישור קו כמעט מוחלט עם החרדים בענייני דת ומדינה), הבחירה של בנט משקפת את העדפת הערך "עם ישראל" שאמנם נפוץ במגזר אך נעדר עד כה מהזירה הפוליטית הדתית לאומית.

(צילום: פלאש 90)

כדי לבסס את הטענה הזאת, יש לחזור לצמתים החשובים ביותר בקריירה הפוליטית של רה"מ בנט:

עוד לפני כניסתו לפוליטיקה, התלבט בנט אם להקים מפלגה חדשה בשם "הישראלים", ולבסוף בחר במפד"ל כפלטפורמה מתאימה יותר. מרגע שנכנס למפלגה, הוא פעל לשנות את אופייה – המפד"ל הפך ל"הבית היהודי" ואיילת שקד, חילוניה תל אביבית, שובצה בצמרת המפלגה. "משהו חדש מתחיל" הוכרז אז. המשהו הזה היה פחות שפמים ויותר חילונים.

כחמש שנים ניסה בנט לנווט את מפלגתו אל המיינטרים הישראלי, ללא הצלחה, עד שהתערבות רבנית בסוגיה פוליטית שברה את גב הגמל והובילה את בנט להקים את "הימין החדש". סיסמת הבחירות שנבחרה מיידית הייתה "יהודישראלימני". "יש יעד עיקרי אחד שלא הצלחנו להשיג… מתוך מפלגת הבית היהודי", אמרה שקד בערב ההשקה, "שותפות אמיתית בין חילונים לדתיים". ובנט הוסיף: " אנחנו מציעים שותפות אמת כמו באוהל בטירונות, כמו בשולחן הסדר וכמו בבית הפרטי שלי, משפחתה של גילת אשתי חילונית, אבל אנחנו משפחה אחת".

אם כן, בשני הצמתים המשמעותיים ביותר בדרכו הפוליטית של בנט – כניסתו לפוליטיקה והקמת מפלגתו החדשה, הוא ביטא העדפה ברורה לערך "עם ישראל", שאינו מצדיק מפלגה מגזרית, על פני הערך "ארץ ישראל", שמצדיק אחת כזאת. לעיתים צורכי השעה או הקמפיין הצריכו מיקודים אחרים, אבל ברגעים המזוקקים הנ"ל, נטיית לבו הייתה ברורה.

אולם גם כשהקמפיינים התמקדו בנושאים אחרים, מי שעקב אחר המסרים החוזרים של מועמדי "הימין החדש" ואח"כ "ימינה" בכל הפאנלים והראיונות שלהם יכול היה להתרשם בקלות כי השורה הראשונה בדף המסרים שלהם הייתה להצהיר כי יש לשמור על אחדות העם וכי שמאלנים אינם בוגדים.

המסקנה המתבקשת מכל הנ"ל היא  שהקמת הממשלה הזאת היא מימוש כמעט אידיאלי (בכל זאת רע"ם) של הערך המרכזי שהנחה את רה"מ בנט בצמתים החשובים של דרכו הפוליטית, שעל פיו הוא ניסה להוביל את המגזר. אולם בין אם מקבלים אותה ובין אם לאו, דומני שהמצב הפוליטי החדש מחייב את הציבור הדתי לאומי לשאול את עצמו מה מקומו של הערך "עם ישראל" בסדר העדיפויות הפוליטי שלו, ומה המחיר שהוא מוכן לשלם למענו.

הכותב הינו תלמיד לתואר שני בתוכנית המצטיינים של ביה"ס פדרמן למדיניות ציבורית