מבלי ששמנו לב, מדינת ישראל שינתה שיטת משטר. נכון, רשמית אנחנו מוגדרים עדיין "דמוקרטיה פרלמנטרית", אבל ההתנהלות בכנסת בשבועות האחרונים חושפת מציאות אחרת.

נחזור לבסיס: בישראל האזרחים בוחרים את חברי הכנסת שלהם בצורה ייצוגית, ככה שיחד כל 120 נציגי העם, אמורים לשקף את המנעד הפוליטי של החברה הישראלית.

והממשלה? נבנית מכוח אמון הכנסת, ראש הממשלה הוא בהגדרה חבר בה וכך רוב רובם של השרים. לטוב ולרע, אין הפרדה בין שתי הרשויות – המחוקקת והמבצעת – מה שמור מצד אחד לייצר יציבות פוליטית אך מן הצד השני, גם קצת פוגם באפקטיביות הפיקוח הפרלמנטרי של חברי הכנסת על הממשלה והחלטותיה.

אבל המציאות כעת בכנסת ה-24 שונה לחלוטין ממה שחוקקו מייסדי המדינה. הרחבת החוק הנורבגי בצורה דרמטית, גורר איתו מצב של חצי הפרדה ושינוי של חצי שיטה, ודברים לא אפויים הם אף פעם לא טובים.

מעל 20 חברי ממשלה הם אינם חברי כנסת, וכאמור הבאים בתור מהסיעה שלהם לכהן במקומם, כך שלמעשה נוצר 3 מעמדות בתוך הכנסת: שרים וסגני שר, ח"כים מכהנים מכוח עצמם, וח"כים שנכנסו רק "למלא" חור פוליטי.

רק אתמול קיבלנו לזה עוד הוכחה עם הענקת "פיצויים" לחברי הכנסת אלי אבידר ויאיר גולן. כל מי שקצת כועס או מאיים למרוד, מקבל תפקיד ממשלתי. להישאר ח"כ פשוט? לא בא בחשבון.

בזמן שהשרים מייצרים אווירה של עבודה וחדוות עשייה אוטופית, חברי הכנסת נאלצים להתרוצץ בין ועדות, להישאר צמודים למליאה למשל ימים רצופים, כל זאת בזמן שההרגשה שאין באמת קואליציה מגובשת ומתפקדת.

בזמן שהכנסת הפילה את חוק הדיינים, השר האחראי, שר הדתות כהנא, כלל לא נכח בכנסת. השר המקשר בין הכנסת לממשלה, אינו חבר כנסת בעצמו, דבר שגם מייצר נתק בין שתי הרשויות.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ההפלה של חוק הדיינים (צילום: ערוץ כנסת)

ממשלה יש, וקואליציה?

מאז הקמת ממשלה בנט-לפיד ההבנה היא שאמנם יש ממשלה אבל אין קואליציה. האפקטיביות של האופוזיציה המנוסה מול שורה של חברי כנסת טריים, שרובם מעולם לא היו בכנסת מתפקדת עם עשייה פרלמנטרית.

ראשי הממשלה – הראשי והחליפי – חייבים לזכור כי הכנסת היא הזירה המרכזית לשימור השלטון שלהם. לאחר שבעבר זעקו נגד שינויי החקיקה בחוקי היסוד שהליכוד עשה לטובת ביצור שלטונו, הם עושים היום אותו דבר ואפילו חמור יותר. 

צילום: דוברות הכנסת – דני שם טוב

כאשר ממילא הקואליציה מסתמכת ביום טוב על 61 חברי כנסת, ורוב הפוליטיקאים המנוסים עזבו את הכנסת טובת התפקיד המינסטראלי, הכנסת מוזנחת לטובת אנשים חסרי ניסיון, ואז אי אפשר להתפלא שהקואליציה מפסידה קרבות רבים מידי לתחילת דרכה.

השיטה הישראלית שהייתה נהוגה חיברה יחד עם הפרלמנט עם הממשלה והיא עבדה טוב שנים רבות.

כיום, היוקרה של מעמד חברי הכנסת מתדרדר, והם נחשבים בסה"כ "מחליפים" לטובת העבודה האמיתית בממשלה. שווה להציב תמרור אזהרה מפני השינוי הזוחל בדמוקרטיה הישראלית.

צריך לשים ברקס

הריבון הוא העם, והוא שולח את נציגיו לכנסת. שרים הם בהחלט חשובים, אבל עבודת חבר הכנסת משמעותית ולעתים ח"כ בודד יכול להשפיע הרבה מעבר לשר זוטר.

במצב של כל כך הרבה שרים, לכאורה באמת יש צורך בחוק נורבגי שיכניס עוד ידיים עובדות למשכן הכנסת. אלא שהפתרון צריך להיות אחר – צמצום דרמטי של חבר הממשלה ושינוי התפיסה בחשיבות מעמד הפרלמנטר.

צילום: הדס פרוש/פלאש 90

עוד לא מאוחר לעצור את התהליך. במקום להרחיב את החוקים הללו, צריך לשים ברקס, לבדוק את ההשלכות ולחזור למוסכמות הבסיסיות של הדמוקרטיה כפי שהיו עד לפני כמה שנים.

המשטר הישראלי קיים כבר 73 שנים ואולי הוא עוד מתהווה, אבל אסור לתת רק לאילוצים פוליטיים זמניים להכווין את העקרונות.

אחרי כל כך הרבה ביקורת (מוצדקת) של בנט ולפיד נגד ממשלות נתניהו, היה אפשר לצפות שהם יילחמו בתופעה הזו, בפועל הם רק הרחיבו אותה.